גוש עציון לתולדותיו
מרחשוון תשנ"ט, 11.1998
יוחנן בן-יעקב
בית-ספר שדה כפר-עציון
מהדורה מחודשת ומעודכנת - ה'תשנ"ט, 1999
"כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵש שָכָר לִפְעֻלָּתֵך נְאֻם-ה' וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אֹויֵב: וְיֵש-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"
(ירמיהו לא, טו-טז)
שלוש פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר-חברון. הר טרשי, צחיח, עוין, סוער ומושלג קידם את פניהם. שלוש פעמים נעקרו מעל האדמה ושבו ברביעית. כמוהם עם-ישראל בארץ-מולדתו; שלוש פעמים עלה לארץ-ישראל, התמודד מול שפע מגבלותיה, נעקר ממנה ושב ודבק בה ברביעית.
מיני קדם
הר-חברון היה בימי קדם אחד ממרכזי היישוב היהודי בארץ-ישראל. אבות האומה; אברהם, יצחק ויעקב, עברו בהר בכל מסעיהם בארץ ובחברון קבעו את ביתם. "בדרך-ההר", בין חברון לירושלים, צעדו אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה, בהר-המוריה. מעשה קניין קרקע ראשון בארץ-ישראל, מפורש בהרחבה בבראשית, הלא הוא קניין מערת-המכפלה אשר בחברון לאחוזת קבר. בבית-לחם נקברה רחל אימנו, בה גאל בועז את רות ונשאה לאִשה, ושם נולד דוד בן-ישי מייסד מלכות בית-דוד. בחברון מלך דוד בן-ישי על יהודה, עם איחוד הממלכה כבש את ירושלים וקבעהּ כבירת הנצח של עם-ישראל - עיר הקודש והמקדש.
בעמק-האלה, בין שֹכֹה לעזקה, התרחשה המערכה בה היכה דוד את גולית הפלִשתי. עם פילוג הממלכה, הקים רחבעם רשת ביצורים שסגרה על הר-חברון ממערב, מדרום וממזרח. המבצרים המרכזיים הוקמו על גב ההר: חברון, בית-צור ובית-לחם. בעמק-הברכה התכנס העם לברך את ה' לאחר הניצחון על עמון ומואב במדבר תקוע. בתקוע - עיר שנוסדה ע"י בני שבט יהודה בעת ההתנחלות - נולד וגדל עמוס הנביא.
הר-חברון היה לִבה של נחלת שבט יהודה - בחיר שבטי ישראל. רבים מיישובי ההר בימינו שומרים על שמותיהם הקדומים, כאלה הם: כרמל ומעון, זיף ויוטא, אשתמוע ודביר, גדור ובית-צור, פעור ועיטם, בית-לחם ותקוע, בית-זכריה וביתר. היישוב היהודי באיזורנו התקיים שנים רבות לאחר גלות שבטי ממלכת-ישראל לאשור. את שמו של שבט יהודה, שאנשיו חיו בהר-חברון, נושאים אנו, בני העם היהודי עד היום. הם הם אבותינו, ואנו צאצאיהם-יורשיהם.
רבים משבי-ציון, עולי בבל שעלו ארצה בעת שיבת-ציון, בתקופת עזרא ונחמיה, קוממו יישובים מהם הוגלו הם ואבותיהם. עיקרו של היישוב היהודי השתרע באותם ימים מבית-אל בארץ בנימין ועד בית-צור במבואות חברון. פחוות "יַהַד" היה שם האיזור בעת ההיא, וממנה צמחה ממלכת החשמונאים. קרבות המקבים להגנת ירושלים מדרום, התנהלו בבית-צור ובבית-זכריה, אשר בלב גוש-עציון. בקרב בית-זכריה נעשה מאמץ עליון למנוע את הסורים-היוונים (הסלבקים) מלפרוץ לירושלים. אלעזר חורן, אחי יהודה, מסר נפשו במותתו את הפיל הסלבקי, הפיל קרס ומחץ למוות את אלעזר.
המערכה האחרונה על עצמאותו הלאומית של עם-ישראל בארץ-ישראל בעת העתיקה, התחוללה באיזורנו. הרודיון, ערביה (ערוּב) וביתר - מעוזים ראשיים של מורדי בר-כוכבא, בהר-חברון הם, ומערות המִסתור של המורדים בשיפוליו. עם חורבן היישוב היהודי בהר-חברון, אֹבדן העצמאות הלאומית, מונים אנו את שנות הגלות הממושכת. בדרום הר-חברון המשיך להתקיים יישוב יהודי פורח עוד שנים רבות. אגדות רבות קושרות את מקום לידתו של המשיח עם אתרים באיזורנו: מגדל-עדר, בירת ערבה דבית-לחם יהודה, ועוד.
הר-חברון הינו ערש האומה העברית, במה להתרחשויות רבות וחשובות בדברי ימי עמנו, מאורעות שטבעו חותם על העם היהודי לדורותיו. אין פלא, איפוא, שיהודים שאפו בכל לִבם לשוב וליישב חבל ארץ זה, עם חידוש היישוב היהודי בארץ. פעם אחר פעם קמו יהודים שנטלו על עצמם לקשר ולגשר בין עיר-הקודש לעיר-האבות, בין ירושלים - לחברון.
שלבי התיישבות בהר
בשנת תרפ"ז (1927) עלתה לאיזור קבוצת יהודים חרדים מירושלים והקימה יישוב בשם מגדל-עדר, על פי הפסוק: "וַיִּסַּע יִשְרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה למִגְדַּל-עֵדֶר" (בראשית לה כ). הוגה הרעיון, הדמות המרכזית בחברת "זיכרון-דוד" שייסדה את היישוב, היה מר יצחק גרינוולד - תלמיד חכם בעל חזון. יעקב רוזנבלום שחי במקום עם משפחתו, היה הדמות המרכזית ביישוב.
במשך שנתיים פִּתחו יישוב חקלאי שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב היישוב בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לירושלים.
בשנת תרצ"ה (1935) עלו לכאן בשנית לחדש את הישוב. חברת "אל-ההר" רכשה שטחי קרקע, שוב פותח משק חקלאי. המקום נקרא כפר-עציון על שם מייסדו, מר שמואל צבי הולצמן, פרדסן חלוץ רב-השראה מרחובות. הוא ראה בחזונו איזור מטעים וקייט מפותח והשקיע בדבר את מרבית הונו. בין המתיישבים; אנשי "השומר", עולים מכורדיסטאן ופועלים מהמושבות.
לכבוד חברת "אל ההר" שלו'
אברהם יצחק הכהן קוק
לידי האדונים הנכבדים הרב הראשי מר הולצמן ומר זקס נ"י לארץ-ישראל ירושלים
הגיעה לי הידיעה על דרך מפעלם החשוב בהקמת כפר-עציון בתור חטיבה וסמל להשאיפה הנכונה מאוד, להתקדמותנו בהישוב ההררי וביחוד לקבוע מהלך ישוב בין ירושלים וחברון הערים שעיני ישראל ולבותיהם אליהן נשואות מקדם מאז.
גדולה היא ציפייתי שהישוב ההררי הזה יתרחב והבנים אשר יתקבצו בנקודות החביבות הללו יהיו מסמלים את מהלך חייהם ברוח ישראל ותורתו ויהיו לנו לאות ולמופת להצלחת מצעדנו בכל עסקי בנין הארץ ותחית האומה, עלו והצליחו וצור-ישראל יהיה מעוזכם ומלמדכם סלה.
אחיכם הנאמן המייחל לישועת
עמנו וארצנו לעד.
א.י.ה. קוק
ט"ז טבת תרצ"ד
בשנת תרצ"ו (1936), בימי מאורעות הדמים, התנכלו הפורעים הערביים גם ליישוב הצעיר. הקהילה היהודית המשתקמת בחברון פונתה לירושלים. מתיישבי כפר-עציון נאלצו לנטוש את היישוב ולהותיר את המבנים והמשק בידי פורעים ערבים שהרסו והשחיתו כל מה שנבנה.
התביעה לגאול את ההר מחרפת שִממונו, להחזיר להר-חברון את צביונו היהודי כפי שהיה בעבר הרחוק - לא פסקה. משימת חידוש היישוב היהודי בעציון, הוטלה על אנשי "קבוצת אברהם" של הפוהמ"ז. וותיקי תנועת השומר-הדתי ובני-עקיבא בפולין, שעלו לארץ והקימו קבוצת הכשרה להתיישבות סמוך למושב הדתי כפר-פינס. מרבית חברי הקבוצה עלו מפולין בימי השלטון הנאצי בגרמניה. רבים מהם העפילו באניות מעפילים , בעוד בני-משפחותיהם הושמדו. לאחר דיונים רבים ולבטים פנימיים, שהתנהלו בעצם ימי השואה הנוראה באירופה, הכריעה הקבוצה על נכונותה להיענות לתביעת המוסדות המיישבים, לעלות להר חרף הקשיים הצפויים, שלא נעלמו מעיניהם. הנימוקים העיקריים להחלטה היו; החשיבות בחידוש היישוב היהודי בהר-חברון, ההכרה בערכה החלוצי-ציוני של המשימה היישובית בחבל-ארץ יהודי זה, הרצון העז לגאול אדמות יהודיות שנקנו בהר בעבר, והתעורר החשש כי הן עלולות לשוב לידיים ערביות, והשאיפה לפתוח איזור התיישבותי חדש לקליטת פליטי השואה מאירופה.
ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח בשלישית אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון.
נוסף לערך ההיסטורי שביישוב האיזור מחדש, הייתה לכך חשיבות מדינית רבה. עוד בימי תל-חי נקבע הקו הציוני-המדיני: במקום בו תחרוץ המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם ייקבע גבול המדינה היהודית. תל-חי וחניתה הוכיחו זאת במאבק על גבולות הגליל. יישובי חומה-ומגדל קבעו את גבולות עמק בית-שאן והגליל המערבי; גוש-עציון עתיד היה, באותה דרך, לצרף את הר-חברון, הזרוּע כפרים ערבים עוינים, אל תחומי מדינת-ישראל העתידה לקום.
מגילת הנטיעה
בעזהי"ת, קבוצת-אברהם - כפר-עציון, כ"ו בשבט תש"ד.
בעשרים ושישה בשבט, ה' אלפים תש"ד, בשנה החמישית למלחמת-העולם השנייה, בגמר שנה אחת לעלייתנו לכפר-עציון ניגשים אנו, חברי קבוצת-אברהם של הפועל-המזרחי, לנטוע עצי-פרי ועצי-יער בכפר-עציון, לקיים את צו התורה 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם...', 'לא תהו בראה לשבת יצרה'.
בזמן שנחלי-דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו, הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי-יהודה, כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו. תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בניכר. לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת, זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה.
העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל לדרכנו כחלוצי האומה, אות-ברית עם אדמת המולדת - 'כי האדם עץ השדה'. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה;בבניין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל-על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת-חיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה-ועבודה.
מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרינת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשִממונם. עם עלייתנו לכפר-עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים, ועד כי נכסה אותם במעטה עצי-פרי ועצי-יער אשר ירונו את שירת התחייה. לקיים מה שנאמר - 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְֹאוּ לְעַמִי יִשְרָאֵל ... וְנֶעֶבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלֹּה וְנוֹשְבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה' (יחזקאל לו ח-י).
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
שלום קרניאל (הי"ד).
אט אט ובמאמץ רב התגברו אנשי כפר-עציון על ההר הטרשי ועל בעיות הפרנסה הקשות בפניהן הועמדו, עם עלותם להר. נחצבו בריכות-מים, נִבנו טראסות חקלאיות, נִטעו מטעים, הוקמו ענפי חי - רפת ולול, הוכשר בית-הבראה ומרגוע, נעשו הכנות להקמת מפעל תעשייתי למכניקה-עדינה, ולהפעלת מחצבה. חיי תרבות תורנית וכללית עשירים התנהלו בבניין "נווה-עובדיה" שהיה המרכז התרבותי-דתי, שנקרא על שמו של מנהיג השומר-הדתי בפולין הד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר.
הרצון להרחיב את ההתיישבות היהודית, לגאול את אדמות ההר מחורבנן ואת קבוצת כפר-עציון מבדידותה, והסכנה הביטחונית שבקיום יישוב יהודי בודד בלב איזור ערבי פרוע ועויין, הביאו להקמת שלושה יישובים נוספים:משואות-יצחק - כ"ח במרחשוון תש"ו (4.11.19455), הוקם על-ידי גרעין בני-עקיבא, פליטי "השואה" ממזרח-אירופה; עין-צורים - כ"ז בתשרי תש"ז (22.10.19466), הוקם על-ידי ילידי הארץ, חברי גרעין בני-עקיבא, שהיו מראשוני המתיישבים בביריה שבהרי הגליל-העליון - שניהם קיבוצים-דתיים. ואחרון, רבדים - עלה לקרקע כ"א בשבט תש"ז (11.2.1947), הוקם על-ידי גרעין מסלע, של השומר-הצעיר, הקיבוץ-הארצי.
בעקבות כפר-עציון הלכו שאר היישובים שעסקו בפיתוח משק מטעים על-ידי הכשרת קרקע קשה ומפרכת, הקמת ענפי חי, הכשרה להקמת מפעלים תעשייתיים, ובמקביל פיתוח חיי-תרבות וחברה עשירים ותוססים. בקבוצות נקלטו ילידי הארץ ועולים-חדשים מפליטי מחנות-ההשמדה, המשקים התרחבו והתבססו ואיתם האיזור כולו. גוש-עציון היה למרחב יהודי פורח ומשגשג, צופה בתקווה ובאמונה אל פני העתיד המלבב.
בראשית שנת תש"ח (10.1947) מנה גוש-עציון כ450- נפש:
- כפר-עציון - 163 חברים, 57 ילדים.
- משואות-יצחק - 111 חברים, 12 ילדים.
- עין-צורים - 55 חברים.
- רבדים - 80 חברים.
גוש-עציון השתרע על-פני שטח קרקע של כ20- אלף דונם, מחציתם בבעלות יהודית. מרבית הקרקעות שנמצאו בידי היהודים היו קרקעות זיבוריות, שכן את הקרקעות המשובחות המעטות באיזור, לא נאותו הערבים למכור. נעשו הכנות להקמת מפעלים תעשייתיים משותפים ליישובי גוש-עציון והכנות לעליית נקודת-התיישבות חמישית באיזור.
מגילת העלייה לרבדים
הקשיבי נאחלין, הקשיבי לקול בנייך! הן באנו עדייך היום לבנות בך מולדת ובית. עת מחופינו עוד אמש גורשו אחים נרדפים, אך תמול על שערייך הִתדפקו מאות ידים, מאות עיינים נִשאו אלייך. מאות לבבות נשברו בחופייך. 'מנגד תראה את הארץ', זה צו השלטון המתנכר. מנגד תראה ואליה לא תבוא!
לא יוכלו לנו גירושים וגזירות חנק. עם רדוף על צוואר ימצא את דרכו על אף הנחשולים העומדים לבלעו. עם זקוק למולדת. שִמְמת הארץ, רק ידינו תפרינה אותך - זה הכוח האדיר שעמד לנו במפעלינו.
נאחלין, קבלינו לחיקך כאֵם, כי שבנו אלייך בנייך למצוא בך מולדת ומשכן.
מהרי-יהודה קוראים 'שומרים-צעירים' לנוער העברי באשר הוא שם: זאת הדרך בה ללכת, ללכת עד תום!
מלחמת-השחרור קטעה את כל התוכניות, היא שִנתה בהינף אחד את פני הדברים. באחת נשמעו החקלאים-החלוצים לצו השעה: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (יואל ד י), לא מרצון אלא בכורח הנסיבות היו ללוחמים.
ימי מאורעות וקרב
פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל, אור ל-י"ז בכסלו תש"ח (29.11.47). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש-עציון. ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עויינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי - ירושלים, עוברת באיזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.
הציוד הצבאי בגוש-עציון היה דל בכמות ובאיכות. כנגד אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות, וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגינים - המתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, החי"ש, סטודנטים ואחרים - מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת. ביישובים; נשים וילדים, מערך משקי שכלל בעלי-חיים, מטעים וגידולי-שדה, בתי-מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים בלתי מבוצרים ומחופרים, ואינם ערוכים לקרב.
מיד עם היוודע החלטת-החלוקה שיגר הפיקוד העליון לגוש-עציון יחידת תגבורת של הפלמ"ח בפיקודו של אחד מטובי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמוּנה למפקד גוש-עציון כולו. דני מס החל בהכשרת האיזור לקראת המערכה הצפויה; ביצור עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית, וגיבוש המרחב כולו למתחם הגנתי אחד מאורגן ומלוכד.
כ"ח בכסלו תש"ח - 11.12.1947 - הוּתקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש-עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת. כתום קרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.
מוצאי-שבת, אור לא' בטבת תש"ח - לאחר נפילת השיירה הראשונה, נתקבל מברק עידוד מאת הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אברהם הלוי הרצוג:
בדמע ובצער אני כותב אליכם דברי תנחומים אלה. חִזקו ואִמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו. בְּנוּ כל הדרוש - ואל תתחשבו בשבת קדשנו. זה לא רק מותר אלא חובה לעשות, וה' יגן עליכם ויחיש ישועתו.
כ"ג בטבת תש"ח - 5.1.1948 - תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאו את פיקוד-ההגנה, בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, להחלטה על פינוי הילדים, רוב האמהות, הורים קשישים וחולים, מגוש-עציון לירושלים. אלה שוכנו במנזר-רטיסבון, ובשכונת בית-הכרם בירושלים, וחווּ את ימי המצור הקשים בעיר הנאבקת על קיומה. הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.
ב' בשבט תש"ח - 13.1.1948 - הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב, במבואות בית-לחם.
ג' בשבט תש"ח - 14.1.1948 - עם שחר הותקף גוש-עציון על-ידי המוני פורעים ערבים שהוזעקו מהסביבה ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגיני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבידות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגיני גוש-עציון. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.
עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר" להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד, לגוש-עציון ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.
מחלקת ה-ל"ה
מחלקה שהורכבה מ40- לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס - שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס - יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.19488), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.
שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת - 01.00 בלילה כשלפניהם עוד כ25- ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עויינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באיזור הכפר צוריף. מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאיזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.
רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי - הימיש דוגין - לכפר-עציון ושם נקברו.
בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות-הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
הווי מצור
חורף קשה פקד את הרי-חברון. המצור הכביד על החברים. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל היקירים, המשק החקלאי שנהרס - עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל שורת הקברים בבית-הקברות התארכה, הנופלים בקרבות פערו חלל עמוק בלבבות. חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים - המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית - החלוצית, ולהשרות על גוש-עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה.
בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה מגוש-עציון, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:
... לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?... יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן. שיהא ברור לכל ההורים - לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.
זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם. איתנים אנו ברוחנו.
במבחן הנאמנות
באמצע אדר א' תש"ח, (2.1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו.
שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת-חברים, לדון בהצעה. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים: "את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי ..."
"לדעתי צריך להיאחז במקום בציפרניים ממש".
"... עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה ... באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה ..."
"השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה-ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה ..."
"ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו".
"הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר-עציון לפני חמש שנים. הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר-עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של 'אהבתי את ביתי' אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזה עניין של רגש - נתפסתי לרגשנות זו.
לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל-חי, בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך".
ההצעה נדחתה. הקבוצה כולה נשארה בהר, ודרשה פתרון לבעיה הכספית על-ידי המוסדות הלאומיים.
שדה-התעופה - עקב חסימת הדרך לגוש-עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש-עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת. על-פי-רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו, או שנפל בידי האויב.
בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה למטוסים קלים - "פרימוסים", בלב גוש-עציון. ביום כ"ז בשבט תש"ח (7.2.1948) נחת המטוס הראשון בגוש-עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, נתאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש-עציון באותם הימים.
שיירת "נבי-דניאל"
ביום ט"ז באדר ב' תש"ח - 27.3.48 - פרצה והגיעה לגוש-עציון שיירה ארוכה ובה תגבורת בלוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר "נֶבִּי-דָנִיאָל", הניצב על ראש הרכס. במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אֵם-הדרך, נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב. משוריין פורץ-מחסומים שנסע בראש השיירה נתקע כשהוא מנותק מגוף השיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות נסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו - כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי"ד, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.
שאר אנשי השיירה, 180 במספר, המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית-הבודד בו התבצרו, על אֵם הדרך, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי הכוח הבריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים. הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב. הגוויות פונו למחרת, והובאו לקבורה בירושלים.
פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין וחלק מהלוחמים שנפגעו. לאחר נפילת השיירה - באותו שבוע נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם - נשלח מברק מירושלים לתל-אביב, המודיע לפיקוד-העליון כי העיר עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות., על ציר השפלה-ירושלים.
מכתבו של חבר כפר-עציון בעצם ימי המצור:
"... בשטח הפעולה התרבותית לא הייתה כמעט תקופה של עירנות והתעניינות כבימים אלה. לומדים, מי מתוך עניין בלימוד עצמו ומי מתוך חוסר עניין במשהו אחר. אלה ואלה יושבים והוגים בתורה. בשעות בין-הערביים תמצא חוג חברים הצולל בים-התלמוד, מתקיימים חוגים אחרים למִשנה ולתנ"ך. מרצים על נושאים בספרות, בידיעת-הארץ ובמקצועות הטבע. נערכות מסיבות שבת ומעידן לעידן גם הופעה של החוג הדראמטי. הכל מבוצע בכוחותינו הדלים.
כשתצא בשעה כזו מפתח 'נווה-עובדיה' ותראה את ההרים השוממים שמסביב ומעבר להם קינים של ארס והרס, היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיטשב, להוכיח לו לריבון-העולמים מי מול מי עומד פה במערכה. אך עד שיופיע ר' לוי יצחק מברדיטשב, שֹוּמה עלינו להעמיד שם מליצי-יושר אחרים, אשר את שפתם יטיבו שכנינו להבין. התגבורת שהגיעה אלינו מעודדת אותנו מאד ... לא אלמן ישראל".
(יהושע ל. הי"ד)
תקיפת התחבורה הערבית
בתקופת המצור עסקו מגיני גוש-עציון, נוסף על הגנת היישובים וכחלק ממנה, בתקיפת התחבורה הערבית על הכביש חברון-ירושלים. כביש שקשר את ריכוז כוחות האויב; הלגיון-הערבי והכנופיות בחברון ובסביבתה, עם ירושלים הבירה. מגיני גוש-עציון תפסו משלטים במנזר-הרוסי ובחרבת סאוויר, משם שלטו על קטע מהכביש. פוצצו מעבירי-מים, הניחו מוקשים ומחסומים, הציבו מארבים לרכב הכנופיות ולשיירות הלגיון-הערבי.
המטרה שהציב הפיקוד-העליון לתקיפת התחבורה הערבית הייתה שיבוש יכולת התנועה של האוייב לעבר העיר ירושלים, ואף ריתוק כוחות אוייב לאיזור גוש-עציון, במטרה להקל את הלחץ על הכוחות המגינים בירושלים. קצין הלגיון-הערבי שלחם באיזור העיד כי בראשית חודש מאי 1948, הגיע פיקוד הלגיון-הערבי למסקנה שלא ניתן יהיה לעבור לירושלים על מנת לכבוש אותה, כל זמן שגוש-עציון יושב על אֵם-הדרך. גוש-עציון היה לעמדה-קדמית להגנת ירושלים הבירה. בפקודת המטה-העליון ראו בכך הלוחמים את עיקר יעודו ותפקידו של גוש-עציון במערכה.
"פעולת העונשין"
בתגובה על פעילות תוקפנית זו תקפו הערבים מספר פעמים באש רובים, מקלעים ואף תותחים את משלטי גוש-עציון הקידמיים וכן את היישובים.
כ"ה בניסן תש"ח - 4.5.1948 - בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים - חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על-ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, הדרומי - מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים, לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.
לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי. עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר. מוש (משה זילברשמיט הי"ד) - מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. לפי דעתו: "... זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
דברי הספד לחללי ההתקפה בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948)
"מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".
(מוש - מפקד גוש עציון, הי"ד)
מתוך מכתב אחרון של חבר כפר-עציון:
"... איני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".
(שלום ג. הי"ד)
הקרב האחרון
ג' באייר תש"ח - 12.5.1948 - החל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשורינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים.
מול כוחות אוייב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה - כל אלה נפלו בידי האוייב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בוּתר לשני חלקים; כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו נסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הנסיונות כשלו. הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו.
לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגיני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי. מפקד הגוש, מוש (משה זלברשמיט הי"ד) - נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגינים הייתה אפסית - נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון. סיוע מבחוץ לא הגיע.
ד' באייר תש"ח - 13.5.1948 - עם שחר חודשה ההתקפה כשמגמת הכוח התוקף - כיבוש כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. תשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים בִּשֹרה: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב!
לאחר נפילת כפר-עציון, נערך טבח אכזרי במגיניו, 127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים.
ביום ה', ד' באייר תש"ח (13.5.1948), על סף תקומת מדינת-ישראל, נפל שדוד גוש-עציון.
240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון. לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הוכרזה מדינת-ישראל.
מדינת-ישראל הוקמה לאורו של לפיד גוש-עציון הבוער.
בעקבות נפילת כפר-עציון, הסדירו ראשי המוסדות-הלאומיים, בתיאום עם הצלב האדום, הפסקת אש. אנשי משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, ועימם הלוחמים מהיחידות המגוייסות נלקחו בשבי הלגיון-הערבי לעבר-הירדן. השבויים שוכנו במחנה אום אל-ג'מאל, שם ישבו הגברים כתשעה חודשים, הבנות שוחררו לאחר שישה שבועות.
בייצר הנקמה וההרס, הביאו הערבים חורבן והרס על גוש-עציון. שרידים דלים בלבד נותרו מגוש יישובים פורח ומשגשג, שכולו עלה בלהבות.
"... לכוהני עמל במקדש מולדת - דימינוכם אנשי עציון. כמבין סלעים צמחתם ועליתם - אנשי ההר. בשבילי עקידה - בין חברון לירושלים - צעדתם בדד. הרים קדומים הִצמחתם-הִפרחתם. עד נעקדתם עליהם כעולות תמימות. קורבן ציבור שלם נעקד על מזבחו. על-סף המדינה ולמענה חלל נפלו. חרב ישראל בידם ונצח ירושלים בפיהם".
הרב משה צבי נריה
דברי הערכה והספד
"... מגיני גוש-עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האוייב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האוייב, לא ניתנה - אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון ..."
דויד בן גוריון, תש"ט 1949
"שבו בנים לגבולם"
י"ט שנה עמד גוש-עציון בחורבנו. הערבים הקימו מחנות צבא על חורבות כפר-עציון ו'המשלט הרוסי', ומחנה-פליטים על הריסות משואות-יצחק. שרידי גוש-עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר "העץ-הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. היו אלה שנים בהן חשנו - אנו בני כפר-עציון - את עומק פשוטו של הפסוק: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב נב). י"ט שנה, שמרו בני כפר-עציון על קשר חברתי הדוק ביניהם, על קשר עין ולב עם ביתם בגוש-עציון. המורשת הכבירה שהותירו האבות טופחה, לובתה בלב הבנים, עד שהייתה ללפיד בוער.
ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), במלחמת ששת-הימים, זכינו ואדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.
ביום כ"ב באלול תשכ"ז (27.9.1967), שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.
כפר-עציון
כפר-עציון המחודש הוקם על חורבות כפר-עציון שחרב ונהרס. היישוב הוקם כקיבוץ-דתי במסגרת תנועת הקיבוץ-הדתי, חבריו מבקשים לטפח חיי תורה-ועבודה בדומה לאלו שנגדעו בהר בתש"ח. הקיבוץ מונה כיום כ75- משפחות וכ250- ילדים. מקורות הפרנסה: לול-הודים, מטע עצי-פרי על ההר, גידולי-שדה בשפלה בחבל-לכיש. מפעל-מתכת "אמגזית" לייצור ולשיווק מערכות גז ניידות ומוצרי מחנאות. מפעל "פלנרו" לייצור תבניות וכלי-בית. מופ"ת-עציון שרשם כמה פטנטים בתחומי הביטחון והבטיחות. פאי-הכפר המשווק עוגות יוקרה.
קבוצת כפר-עציון הקימה בית-ספר-שדה המבצע סיורים מודרכים באיזור וברחבי הארץ, סמינרים וימי-עיון בנושאי העם והארץ. אכסנייה לקבוצות מטיילים, מבקרים ומתארחים.
פסגת הגבעה - עליה ניצב הקיבוץ בעבר ושרידיו נותרו בשטח - הוקדשה לגן-זיכרון, אתר-הנצחה לנופלים בקרב, למורשת שהותירו במעשה ההתיישבות הנועז ובמערכה עקובת הדם והדמע. במקום 'בית-עדות' - מוזיאון לתולדות גוש-עציון, 'אוהל יזכור' שהוקם על הריסות ה"בונקר" בו נפלו אחרוני הלוחמים בקרב. ב'אוהל היזכור' מופעלת תוכנית אור-קולית ייחודית ומרשימה - 'אנשי ההר' - באמצעותה זוכה המבקר לחוות את סיפורו המופלא של גוש-עציון.
ראש צורים
על מקום הקיבוץ עין-צורים שחרב בתש"ח, הוקם בג' בתשרי תש"ל (15.9.1969) קיבוץ-דתי - "ראש צורים". השם לקוח מדברי בלעם: "כִּי-מֵרֹאש צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשוּרֶנוּ הֶן-עָם לְבָדָד יִשְכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּב" (במדבר כג ט). מפרש רש"י: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות".
הקבוצה משתייכת לתנועת הקיבוץ-הדתי, מונה כ40- משפחות ו120- ילדים, בהם משפחות חברי קיבוץ ומשפחות תושבים, במסגרת שכונה-קהילתית בצד הקיבוץ המסורתי. מקורות פרנסה: לול הודים, רפת חלב, מטע עצי-פרי על ההר, גידולי שדה בשפלה המשותפים לשלושת הקיבוצים בגוש-עציון, מפעל "אור-צורים" לייצור פנסי רכב, ומפעל "מי-צורים" לייצור מטהרי מים ביתיים.
אלון-שבות
בלב הגוש, סמוך לעץ האלון-הבודד, שהיה סמל גוש-עציון, הוקם בכ' בסיוון תש"ל (24.6.1970) יישוב קהילתי "אלון-שבות", שם המבטא את תמצית רעיון השיבה. היישוב מונה כ400- משפחות, כ2000- נפש - הגדול ביישובי המועצה-האיזורית - ומהווה מרכז-אזורי ליישובי גוש-עציון. אוכלוסייה מגוונת ביישוב, ובה בני הדור השלישי למייסדי גוש-עציון. במקום מוסדות ציבור ושירותים ליישובי האיזור, משתלות, מפעלי תעשייה זעירה ומכון מחקר מדעי-תורני - צמ"ת (צוותי מדע תורה) העוסק בפתרונות הלכתיים לבעיות טכנולוגיות בעידן המודרני. תוכניות הרחבה ופיתוח בהיקף למעלה מאלף דירות נוספות עומדות לפני מימוש.
הר-עציון
ישיבת-הסדר, הוקמה בראשיתה בתוך קיבוץ כפר-עציון, בשנת תשכ"ט. מכאן עברה למשכנה הקבוע ביום כ' בסיוון תש"ל (24.6.1970), כגרעין ראשון ליישוב הקהילתי "אלון-שבות" שצמח ממנה. בישיבה כ420- תלמידים, המשלבים שירות-צבאי ביחידות קרביות עם לימודי תורה רחבים ומעמיקים. לצד הישיבה הוקם בשנת תשל"ג (1973) מכון הכשרת מורים על-שם יעקב הרצוג ז"ל. באחרונה זכה המכון להכרה כמכללה אקדמית למקצועות היהדות. במקביל פועל מסלול לימודים תורניים לנשים, ובית-מדרש גבוה לצעירות בוגרות תיכון. המכללה פיתחה תוכניות ומסלולי לימוד ייחודיים, לימודי תנ"ך וסיורים "עם תנ"ך פתוח", וכן הוצאה-לאור של פרסומים תורניים.
אלעזר
מושב "אלעזר" הוקם בר"ח מרחשוון תשל"ו (1.10.1975) ע"י גרעין משפחות אקדמאים דתיים שעלו מארה"ב. שם היישוב נקבע לזכרו של אלעזר חורן, אחי יהודה המקבי, שנהרג סמוך לחרבת זכריה במותתו את הפיל הסלבקי. מעשה מסירות-נפש למען ירושלים, שהתחולל בלב גוש-עציון.
לפני כמה שנים הוחלט על פירוק המושב והפיכת היישוב לכפר-הקהילתי המסונף לאיגוד המושבים של הפוהמ"ז. אלעזר מתבסס על תעשיות עתירות מדע: תעשייה זעירה, עבודות אומנות, ענפי חקלאות: מטעים ולול הודים לפיטום. היישוב נתון בתנופת פיתוח ובנייה מואצת ועתיד לקלוט בקרוב כמאה משפחות נוספות.
מגדל-עוז
במלאת יובל שנים לנסיון ההתיישבות הראשון באזור מגדל-עדר - תרפ"ז (1927) - הוקם בחודש מנחם-אב תשל"ז (8.1977) קיבוץ-דתי שלישי - מגדל-עוז. טקס העלייה נערך בכ"ב באלול תשל"ז (5.9.1977). השם לקוח מתהלים סא ד - "כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל-עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב", המזכיר את שם היישוב הקודם. מגדל-עוז הוקם מזרחית לכביש ירושלים-חברון, למרגלות האתר הקדום אום-א-טלע, "מצפה-עוז". בכך נפרצה הדרך להרחבת תחום ההתיישבות של גוש-עציון מעבר לאיזור המקורי.
הקיבוץ משתייך לתנועת הקיבוץ-הדתי, ומונה כ50- משפחות, רווקים ורווקות ו120- ילדים. מקורות הפרנסה: חממות לגידול פרחים, לול הודים, רפת גדולה, מטע ובית-אריזה משותף לשלושת הקיבוצים, גידולי שדה בשפלה במשותף עם הקיבוצים האחרים בגוש-עציון. קייטרינג, מחלבה, מפעל לייצור לוחות (פנלים) מוארים למיכשור תעופתי, ו"מעוז" - מפעל לאביזרי אופנה בתחומי הטקסטיל, הלבשה והנעלה.
נווה-דניאל
על חורבות חוות-כהן - נסיון התיישבות יהודי בשנת תרצ"ה (1935) שלא עלה יפה, הוקם בכ"ז בתמוז תשמ"ב (18.7.1982) כפר-קהילתי נווה-דניאל. היישוב הוקם על קו פרשת-המים הארצית, ברום הפסגה הגבוהה באיזור -1000 מטר, בנוף מדהים צופה פני הים-התיכון במערב והרי מואב במזרח. בנווה-דניאל כ120- משפחות, מתגוררות במגורי קבע במסגרת "בנה-ביתך", ציבור מגוון שעיקר פרנסתו בירושלים וביישובים בסביבה. בתוכנית לפתח במקום תעשייה ומלאכה זעירה ומעט חקלאות הר. אולפנת "שבי-רחל" פועלת ביישוב וקולטת בנות ללימודי תיכון תורניים מהסביבה ומירושלים.
בת-עין
ביום-העצמאות תשמ"ט (5.5.1989) עלתה לגבעה סמוכה לשרידי משואות-יצחק החרבה, קבוצת משפחות חוזרים בתשובה וייסדו יישוב חרדי-לאומי. 75 משפחות ברוכות ילדים מתגוררות בבת-עין, יישוב קהילתי-כפרי בעל צביון חרדי ייחודי. בין המתיישבים חקלאים, רועי-צאן, עובדי תעשייה זעירה, אנשי מחשבים, אנשי יצירה ואומנים. ביישוב כולל-אברכים וישיבה גבוהה, תלמוד-תורה לילדים ומדרשה לבנות חוזרות-בתשובה. בתי התושבים פרושֹים על-פני שטח נרחב בחביון הערוץ ובסתר המדרגה.
"הגבעה הצהובה" - לב גוש-עציון
בית-ספר אזורי ממ"ד עציון - משותף ליישובי גוש-עציון ובו כיתות א'-ח'. היקף התלמידים בביה"ס גדול ביותר והוא קולט גם קבוצה ניכרת של תלמידים מיישובי חבל-עדולם, הבוחרים לעלות להר וללמוד עם ילדי גוש-עציון.
נווה-חנה; אולפנא תורנית-תיכונית לבנות, הוקמה בכפר-עציון במסגרת מוסדות אור-תורה, בנשיאותו של הרב שלמה ריסקין ממייסדי העיר אפרת. מבנה הקבע של האולפנא הוקם במורדות הדרומיים של הגבעה-הצהובה. המוסד קולט בנות מיישובי גוש-עציון, קריית-ארבע ומירושלים. נודע ברמת הלימודים הגבוהה, בתחום התורני ובתחום הלימודים הכלליים.
יד-שפירא - מפעל הנצחה לשר חיים משה שפירא ז"ל - בו פועל המתנ"ס, מרכז קהילתי ליישובי גוש-עציון. בצד פעילות חברתית-תרבותית למתיישבים בגוש-עציון, מבוגרים וילדים, פועלים ביד-שפירא מוסדות חינוך ותרבות נוספים.
מועצה-איזורית גוש-עציון
בשנת תש"מ (1980) הוקמה "מועצה איזורית גוש-עציון", המשתרעת מכרמי-צור בדרום ועד נאות-אדומים והר-גילה בצפון. מעלה-עמוס במזרח, ביתר-עילית וגבעות במערב.
על ראש הגבעה בריכת-מים ומגדל-מים נישא המשמש נקודת תצפית. אולם ספורט, ובריכת-שחייה איזורית.
"העץ-הבודד"
האלון הבודד ניצב בעיבורו של גוש-עציון, גילו מוארך בלמעלה מ700- שנה. בשנות הניתוק ניתן היה לצפות עליו מגבולות מדינת-ישראל. בצפייה זו באה לביטוי הכמיהה העצומה לשיבה הביתה.
סביב האלון הבודד, שהיה סמל גוש-עציון, הוקמה ע"י ק.ק.ל אנדרטה למתיישבי גוש-עציון, לארבעת היישובים וללוחמים מימי תש"ח - 1948.
צומת גוש-עציון
צומת הכניסה לגוש-עציון, על כביש ירושלים - חברון, מתפתח כמרכז תוסס. בעבר שכנה פה המושבה מגדל-עדר, לצד בריכת-המים שהוקמה על-ידי הבריטים בשנת 1924, כחלק משיקום מפעל אמות-המים הקדומות לירושלים. מצפון לצומת, במטע של קיבוץ מגדל-עוז, ניצב בניין שהוקם בימי חברת "אל-ההר", ושימש כמרפאה לתושבי האיזור, בה פעל הרופא ד"ר הולצמן, בנו של מייסד היישוב כפר-עציון.
מרכז יודאיקה - באחרונה נפתח במבנה משטרת-הרוכבים הירדנית ("מיקי-מאוס") מרכז יודאיקה מרשים ורב עניין. תערוכת קבע המאפשרת רכישה של יצירות אומנות וחפצי ערך בתחום היהדות, חלקם פרי יצירתם של אומני יודאיקה המתגוררים בגוש-עציון. המקום מהווה מוקד משיכה לתיירים ומבקרים, והוא נתון בהתליכי פיתוח ושכלול.
עוד בצומת: משרדי החברה לפיתוח גוש-עציון המעניקה שירותים נרחבים ליישובים ולתושבים, תחנת דלק; מוסך פעיל, מזנון ורשת חנויות במרכז מסחרי קטן. מחנה צבאי, תחנת משטרה, ומפקדת כוחות משותפת לאוטונומיה ולצה"ל (D.C.O).
אפרתה
עלתה על הקרקע בכ"ח בניסן תשמ"ג (15.3.83), במלאת ארבעים שנה בדיוק להקמת כפר-עציון. העיר מתנשאת לגובה של 960 מ' מעל פני הים. אפרת הינה מועצה-מקומית הגובלת במועצה האיזורית גוש-עציון, שתי הרשויות מקיימות ביניהן מערכת קשרים ושיתוף פעולה. הרעיון המנחה: הקמת יישוב עירוני פתוח בין גוש-עציון לירושלים, לחיזוק הקשר והגשר ביניהם. העיר נבנית כרצף שכונות על-פני שבע גבעות הקרויות על-שם שבעת-המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. העיר מתפתחת צפונה עד "בריכות-שלמה". הגרעין המייסד היו תלמידי ישיבת-ההסדר "שבות-ישראל" שעברה לא מכבר לשכון בהיאחזות גבעות. בין מוסדות החינוך הרבים בולטת הישיבה התיכונית "נווה-שמואל" המסונפת לרשת "אור-תורה סטון".
מקור השם, בכינוי המקראי של בית-לחם; "וַתָּמָת רָחַל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶך אֶפְרָתָה הִיא בֵּית-לָחֶם" (בראשית לה, יט) ובתקווה להתגשמות דברי הנביא: "רָחַל מְבַכָּה על בָּנֶיהָ ... כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵך מִבֶּכִי וְעֵינַיך מִדִּמְעָה כִּי יֵש שָכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵש תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, יד-טז).
"שאי סביב עינייך"
בשנים האחרונות הוקמו במרחב יישובים יהודיים נוספים: תקוע, אל-דוד (נוקדים), מעלה-עמוס, מיצד-שמעון, נאות-אדומים, הדר-ביתר, הר-גילה, כרמי-צור, גבעות. מצפון מערב לגוש-עציון הוקמה העיר ביתר-עילית, עיר חרדית ההולכת ומתפתחת וממלאת את החלל היישובי בין גוש-עציון ליישובי דרום פרוזדור ירושלים - מבוא-ביתר וצור-הדסה.
ריבוי התושבים בגוש-עציון והתנועה הרבה על הכביש ירושלים - חברון - באר-שבע, הביאו לשיפורים ניכרים בציר התחבורה שהיה ארוך ומפותל, צר ותלול בראשית ההתיישבות היהודית בהר. בשנת תשנ"ו (1996) נחנך קטע הכביש החדש והמשוכלל, החוצה את העיירה הערבית בית-ג'אללה, ובו שתי מנהרות וגשר ארוך. כביש מנהרות וגשרים ראשון בישראל המשפר לבלי הכר ומקצר במאד את התנועה מגוש-עציון, מחברון ומבאר-שבע לירושלים, אף מעניק לנוסעים ביטחון יתר ביחס לתנועה באיזור בעבר. היוזמה לסלילתו וההחלטה על כך קיבל ראש הממשלה ושר הביטחון מר יצחק רבין ז"ל, מי שהיה מפקד חטיבת-הראל במלחמת-העצמאות, וחווה על בשרו את אימי הניתוק בין גוש-עציון לירושלים ותוצאותיו הקשות.
באיזור ובסביבתו נרקמות תוכניות פיתוח נרחבות, במגמה להמשיך לחדש, להרחיב ולפתח את ההתיישבות היהודית בהר-חברון, לעשותו מרכז קליטה ליהודים רבים, להשיב להרי-יהודה את צביונם היהודי, כדבר הנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשוֹן אָמַר ד' צְבָאוֹת וּבָמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָלוֹם נְאֻם ד' צְבָאוֹת". (חגי ב, ח).