קבורת ארץ ישראל

לתמיכה ביוזמה
 

ראש המועצה הדתית, הרב רפי אוסטרוף, מקדם פתרון קבורה למצוקת הקרקע הקיימת היום במדינת ישראל על פי ההלכה.

מאז שחזרנו לארץ אבותינו מהגלות, התחדשו תורות, והלכות רבות שהיו מונחות בקרן זווית, היום ממלאים ספריות תורניות שלימות. הלכות צבא, הלכות מדינה, הלכות חקלאות יהודית, הלכות ניהול בית חולים יהודי ועוד ועוד. אנו מקוים שעכשיו הגיע תורם של הלכות הקבורה של ארץ ישראל, לעומת מנהגי הגולה.

בתלמוד הירושלמי (מו"ק פ"א ה"ה) מובא התיאור הבא:

בראשונה היו קוברים אותן במהמורות; נתאכל הבשר - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותם ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין.

כאשר חיים היום ב"ה 7,000,000 יהודים בארץ ישראל, אז בטווח של 100 שנה, המדינה תצטרך למצוא פתרונות קבורה לכולם. אם איננו רוצים למצוא את עצמינו חיים בבית קברות אחד גדול, עלינו לתת את דעתינו היכן ייקברו כולם.

להלן חלק מהנתונים. בקבורת שדה רגילה ניתן לקבור בין 230-350  נפטרים לדונם. לפי נתונים אלו המדינה זקוקה לכ - 150 דונם כל שנה למקומות קבורה. לכן, בשנים האחרונות בתי העלמין הגדולים עברו לקבורה בשיטות שונות: זוגות, כוכים וקומות. השיטות השונות קיבלו את הסכמתם של הרבנות הראשית וגדולי תורה. כל מי שהשתתף בלוויה או עלה לקבר בשנים האחרונות להר המנוחות או בבית העלמין ירקון נחשף לשיטות הקבורה החדשות.

אך פתרונות אלו הם יקרים מאד, רבים מרגישים שלא בנוח עם הקבורה בכוכים ועדיין הם תופסים הרבה קרקע שלא יהיה ניתן לשימוש לאף ייעוד אחר.

אז מה ניתן לעשות?

לחזור לשיטות הקבורה שהיו נהוגות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד.

בבבלי מסכת (מו"ק ח' א') ישנה מחלוקת האם יום ליקוט עצמות הוא יום אבל או יום שמחה. אבל לכל הדעות, כך נהגו. למה יום שמחה? כי אדם שהובא לקבורה בקברות אבותיו, זה נחשב ליום שמחה. ראו לעיל את דברי הירושלמי.

בשולחן ערוך (יו"ד סי' שס"ג) יש סימן שלם על דיני ליקוט עצמות. וכך כתוב במסכת שמחות (פרק יב):

אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו, בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו, נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן ספירין יבישין; כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.

מאז שחזרנו לארץ אבותינו מהגלות, התחדשו תורות, והלכות רבות שהיו מונחות בקרן זווית, והיום ממלאים ספריות תורניות שלימות. הלכות צבא, הלכות מדינה, הלכות חקלאות יהודית, הלכות ניהול בית חולים יהודי ועוד ועוד. אנו מקוים שעכשיו הגיע תורם של הלכות הקבורה של ארץ ישראל, לעומת מנהגי הגולה.

טווח החיים של קבר הינו מקסימום שני דורות. זאת אומרת, שלרוב בוודאי הילדים וגם הנכדים עולים לקבר לפחות פעם בשנה. אך, מעבר לכך, זה די נדיר שדור רביעי, שלרוב לא הכיר את הסבא רבא, ואם כן, רק בילדותו ממש, יבקר באופן קבוע בבית העלמין. ואם כך, יוצא שלקבר יש ערך סנטימנטלי מקסימום ל - 50-60 שנה בלבד. מעבר לטווח זמן זה, הקבר שוכב ללא מבקרים וללא משמעות לשאר החיים. בארץ ישראל, כל דונם של בית עלמין, בהווה או בעתיד הקרוב יהיה על חשבון מרחב המחיה של ילדינו או נכדינו. גם היום, האפשרות של רכישת דירות לילדינו נהיית יקרה מיום ליום, ובהחלט אנו צריכים לחשוב על העתיד הרחוק.

הצעתי את ההצעה הזאת לפני חלק מרבני דורנו. בשיחות עם רבנים ואנשים רבים על הנושא, רובם מסכימים שכך ראוי לעשות ושאין בעיה, בוודאי לא הלכתית. המסתייגים מציינים בעיה רגשית עם הנושא. זה נכון שביחס למוות וקבורה הרבה מאד רגש נכנס למערכת השיקולים. לכן ברור לי שכל צעד לגיוון קבורת ארץ ישראל צריך להיעשות בשיתוף עם גדולי התורה, רבנים והציבור.

זה היה דרך הקבורה ללא עוררין. הגיע הזמן לומר את האמת: במוקדם או במאוחר יהיו חייבים לקבור בצורה זו בעתיד. כל השאלה היא, כמה קרקעות ייתפסו על ידי המתים במקום על ידי החיים עד אז.

     

על הפרוייקט

מאז שיצאנו לגלות, השתנו דרכי הקבורה של יהודים בכל ארצות פזוריהם. כנראה זה התחיל כבר בבבל שלא היו חסרים בה אדמות, וגם עפרה היה רק וקל לחציבה (עיינו רש"י בראשית ג' י"א ד"ה לבנים ושבת קי"ג ע"ב). הקבורה היתה בקרקע רגילה ועליה הציבו מצבה – כיון שלרוב לא היתה בעיה של מקום וזו הדרך הקלה. במקומות שהיתה מצוקת מקום, נאלצן לקבור קבר מעל קבר כמו שידוע בבית הקברות העתיק של פראג ששם יש שכבות על גבי שכבות של קברים. מאז היהודים קוברים לפי הנהוג במקומות פיזורם ולא כשיטה שהיתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון, המשנה והתלמוד. מאז שבחסדי ה' חזרנו לארץ הקודש וכמות היהודים שקבע בה את בית חייהם גדלה, הגיע הזמן לחזור לצורת הקבורה הארץ-ישראלית כפי שנקבע בהלכה.

איך זה עובד?

לפי המתואר בספרות ההלכה, הגמרא והמחקר כך מתבצע ליקוט עצמות. הנפטר נקבר באדמה בקבורה רגילה כמו שקוברים היום. בתוך הקבר שמים חומרים מיוחדים שתפקידים לפרק את הרקמות של הסוף. לא בונים מצבה על הקבר אבל הוא מסומן ושמור. לאחר שנה, פותחים את האדמה, ומלקטים את עצמות הנפטר ביחד עם האדמה שעליה הוא שכב לתוך ארון קטן שבזמן הגמרא נקרא גלוסקמא. את הארון הזה מציבים בתוך מבנה או מערת קבורה שנבנתה במיוחד לכך. אם המשפחה מבקשת - שומרים מקום ליד הקבר המשני לבני משפחה נוספים. על הגלוסקמא כתוב "נפש" ששם כתוב מה שהיו כותבים על כל מצבה רגילה עבור הנפטר. המשפחה ביום השנה עולה לקבר החדש, שם היא אומרת קדיש ותפילה לעילוי נשמת הנפטר. נוהגין ללקט את העצמות סמוך לערב ובני המשפחה הקרובים נוהגים אבלות של יום זה עד הערב בלבד. 

 

 


 לקריאת הכתבה במקור ראשון
 לחץ על התמונה

  לסרטון מקור ראשון

 

חוברת קבורת ארץ ישראל
ליקוט עצמות- דף מקורות
ליקוט עצמות- תחומין
מכתב מהרב יעקב רוזה
מכתב מהרב שמואל דוד
מכתב תמיכה הרב דב ליאור

לתמיכה ביוזמה