בעקבות הל"ה  


יוחנן בן יעקב 

בית ספר שדה כפר עציון 
מועצה אזורית גוש עציון 

מהדורה מחודשת ומעודכנת 
במלואת שישים שנה לנפילתם בקרב 
שבט התשס"ח, ינואר 2008 

חוברת זו מבוססת על תחקיר שערכו צוות בית ספר שדה כפר עציון, בראשות יהושע כהן ז"ל בשנים תשכ"ט-תש"ל (1969-1970), בעקבותיו ראתה אור מהדורה ראשונה של חוברת זו בשנת תשל"א. וכן על עבודת מחקר מקיפה: יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר - פרשת הל"ה, עבודת גמר לתואר שני בלימודי יהדות בטורו קולג', סיוון תשס"ד (יוני 2004). 

"חזון העצמות היבשות" - יחזקאל לז א-יד 

מעטות הן הפרשיות שחותם כה עז ונורא טבוע בהן. פרשייה שראשיתה עוז וגבורה, תום ומסירות ואחריתה טרגדיה נוראה, שכול ואבדון. 

  

הרקע ליציאת המחלקה לדרך 

ההתיישבות היהודית בגוש-עציון בעת החדשה רשמה פרקי מופת חלוצי בקורות עמנו בארץ מולדתנו. מראשיתה ידעו המתיישבים כי הר-חברון הוא מהאיזורים הקשים והמסוכנים ביותר להתיישבות בארץ. מצוקת קרקע ומים, מזג אוויר קשה, בדידות וניתוק מלווים את המתיישבים בהר. טבעת כפרים ערביים צפופה ועוינת מכתרת את האיזור. פעמיים כשלו ניסיונות ליישב את האיזור: "מגדל עדר" חרב על ידי פורעים בשנת תרפ"ט (1929) יחד עם קהילת חברון העתיקה. "כפר עציון" מיסודה של חברת "אל-ההר" הוחרב על ידם בשנת תרצ"ז (1937). למרות זאת שבו והעפילו מתיישבים חלוצים להר - חברי "בני-עקיבא" ו"השומר-הצעיר", "הקיבוץ-הדתי" ו"הקיבוץ-הארצי" - וייסדו גוש קיבוצים עבריים פורח - גוש עציון, בין שנים תש"ג-תש"ח (1947-1943). 

"החלטת החלוקה" שהתקבלה באו"ם, אור לי"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947), קרעה גזרי ארץ גדולים וחשובים מתחום המדינה היהודית העתידה לקום, בהם הר-חברון וגוש-עציון. ההנהגה היהודית השלימה עם התכנית וקיבלה אותה. ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה. למחרת ההחלטה פרצו בארץ מאורעות דמים. הערבים החלו במערכה כבדה על התחבורה היהודית אל היישובים המבודדים והמרוחקים. גוש-עציון נותק מלב היישוב היהודי והושם במצור. כביש צר ופתלתול הוביל מגוש-עציון לירושלים, הערבים חסמו אותו ותקפו בזעף כל ניסיון יהודי לפרוץ את הדרך, להחיש אליו סיוע ועזרה, תגבורות וציוד חיוני. בחנוכה, כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947), הותקפה מן המארב "שיירת העשרה" בדרכה מירושלים לגוש-עציון. הערבים פרשו כוחותיהם בנקודת תורפה לאורך הכביש. נהג המכונית הראשונה נפגע, השיירה נעצרה. תוך זמן קצר נפגעו שאר הנוסעים, עשרה מהם נהרגו בקרב. בין הנופלים חברי הקיבוצים ומגינים-נוטרים. מפקד גוש-עציון, דני מס, ישב בטנדר האחרון בשיירה. נוסעיו נחלצו כשהטנדר נסע לאחור על צמיגים מנוקבים להזעיק עזרה בריטית - זו בוששה לבוא. 

 

קרב ג' בשבט תש"ח (14.1.1948) 

ימי ראשית שבט תש"ח (אמצע ינואר 1948) היו ימים קשים לגוש-עציון הנצור. ביום ב' בשבט תש"ח (13.1.1948), הותקפה שיירה במבואות בית-לחם, שניים מנוסעיה - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו. למחרת, בג' בשבט (14.1.1948), הותקף גוש-עציון מכל עבר על-ידי המוני ערבים. הייתה זו התקפה גדולה ומאורגנת היטב, הראשונה מסוגה במלחמת העצמאות. המגינים הדפו את ההתקפה באמצעות פעולת-נגד נועזת אותה יזם והוביל מפקד צעיר בפלמ"ח, אריה טפר. הערבים הותירו אחריהם אבידות רבות. עם ערב הובהר כי מצבו של גוש-עציון קשה; המגינים זקוקים בדחיפות לתגבורת בכוח-אדם לוחם ובציוד חיוני; חומרי רפואה, מצברים למכשירי הקשר, נשק ותחמושת. במפקדת המחוז של "ההגנה" בירושלים, התעורר חשש עמוק לחידוש ההתקפה, שפע ידיעות מודיעין העידו על כך. גבר הספק האם יצליחו מגיני גוש-עציון להדוף התקפה נוספת. 

לקראת הקרב הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום. הם לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב. בדיעבד, נראה כי כילו זעמם בל"ה. הערבים הופתעו מהלחימה של מגיני גוש-עציון ושל הל"ה, עקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון מיד בימים הבאים. 

מיומן כפר עציון, ג' בשבט תש"ח: 

"בשעות הערב כשוך הקרב הובאו תשעה פצועים חלק מהם במצב קשה [...] למרפאה בכפר עציון. הרופא המקומי הגיש להם עזרה ראשונה כמיטב יכולתו, אך לא יכול לתת להם את הטיפול הדרוש מחוסר מכשירים וסידורים מתאימים לניתוחים [...] בלב הכל מכרסם הספק: האם לא ישובו מחר? ידיעות שונות מחזקות השערה זו. האנשים דרוכים על משמרתם בעמדות ובמשלטים. בנות החי"ש באו גם הן להשתתף בשמירה בעמדותינו כדי לאפשר לחברים לנוח ולהחליף כוח ליום המחרת". 

במהלך יום הקרב ואף לאחר סיומו המוצלח שיגר מפקד גוש-עציון למפקדת המחוז ולפיקוד העליון מברקים מדאיגים למדי בהם ציין את מצבם החמור מאד של  הפצועים, מחסור בתחמושת, בנשק ובלוחמים, בסוללות למכשירי הקשר, בציוד רפואי ועוד. מפקד המחוז הורה להכין מייד מחלקה שתצא לעזרת גוש-עציון. מחלקת התגבורת הורכבה משתי כיתות אנשי חי"ש ירושלים (חיל-שדה של "ההגנה") ושתי כיתות פלמ"ח שיצאו מבסיסם במעלה החמישה, בסך הכל 40 איש. הובלת הפעולה נמסרה לאחריות הפלמ"ח. דני מס - מהוותיקים ומהמוכשרים שבמפקדי הפלמ"ח, שהיה מפקד גוש עציון עד כשבוע לפני כן - מונה למפקד הפעולה. נשקם: 4 מקלעי ברן, 16 רובים, 15 תת-מקלעים, אקדחים, 700 רימונים ותחמושת אישית. הלוחמים נשאו איתם עוד 3000 כדורים לגוש עציון, סוללות למכשיר הקשר, פלסמה וחומרי רפואה לפצועים. 

 

ניתוק כביש חברון - ירושלים 

אחת המשימות החשובות והדחופות של מחלקת התגבורת הייתה לפוצץ גשר על כביש ירושלים-חברון ולשבש את התנועה הערבית לאורכו. 

15.1.48  20:00 

אל: גוש-עציון 
מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים) 
המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. מביאה חומר נפץ לפוצץ גשר בין חברון וכפר עציון. אם יש באפשרותכם בצע עוד הלילה. קבלו ומסרו לחברים את הערכותינו על עמידתכם הגאה [1]. 

גוש-עציון יושב על אֵם-הדרך ירושלים-חברון. משימתו העיקרית מטעם הפיקוד העליון בשלהי המערכה הייתה לשמש עמדה קדמית להגנת ירושלים הנצורה; לנתק את הציר חברון-ירושלים; למנוע זרימת כוחות אויב לעיר; לרתק בגוש-עציון כוחות אויב ולהקל בכך את הלחץ על המגינים בירושלים. היטיב לבטא זאת מי שהיה מפקדו האחרון של גוש-עציון, מוש (משה זילברשמיט הי"ד) בימי הקרבות האחרונים: "מה אנו ומה חיינו [...] העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לו לממש את זממו, תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".  

 

יציאת המחלקה מירושלים - לילה ראשון 

המחלקה התארגנה בסמינר בית-הכרם בירושלים ויצאה לדרך עוד בלילה שלאחר ההתקפה. מִפקדת המחוז אִרגנה כמות ניכרת של נשק, תחמושת וציוד אישי. שני לוחמים נותרו בבסיס היציאה מחוסר נשק. קרוב ל-01.00 אחר חצות יצאו הלוחמים לדרך. היה עליהם לעבור כ-10 ק"מ בקו אווירי. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים חייבו עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. המפקדים בחרו במסלול מוכר בו הלכו אנשי הפלמ"ח לגוש עציון עוד קודם לכן.  

 

14.1.48 
אל: דני (מפקד גוש-עציון - עוזי נרקיס) 
מאת: יששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח – צבי זמיר) 
הלילה בשעה 01.00 יצאה יחידה מבית-וגן אליך בת 40 איש. תגיע 07.00-06.00 לעין צורים מצפון. תודיע ליחידות בשטח. מביאים תחמושת. 

אורי גביש (גולדשטיין) איש מודיעין וסייר מאנשי חי"ש ירושלים שיצא עם מחלקת התגבורת בדרכה לגוש עציון: 
"יצאנו קרוב לחצות באוטובוס משוריין של המקשר. על-יד השביל שבין מלחה לעין כרם הוצב מחסום ונאלצנו לרדת [...] לא היו אנשים ליד המחסום [...] היינו ליד גדרות הבוסתנים של הערבים בסביבה, שטח מאד לא נוח להתמצאות [...] נתקלנו במצוּק [...] עד שהצלחנו, 38 חברה, לרדת את המצוּק הזמן התחיל לברוח [...] נשמעה ירייה בודדת ואחריה נשמעה עוד ירייה ועוד אחת [...] השעה הייתה כבר 03.00 לפנות בוקר [...] לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. ההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים". 

הניסיון הראשון להגיע לגוש-עציון לא עלה יפה, המחלקה נאלצה לשוב עם שחר לבסיס היציאה בירושלים. רוב הלוחמים נשארו לישון באוּלם ההתעמלות של הסמינר, מיעוטם פנו לבתיהם בירושלים לחטוף כמה שעות שינה. דני מס פנה לתכנן את צעדיהם בהמשך יחד עם בכירי המפקדים בפלמ"ח בירושלים. במהלך היום פונו הפצועים מגוש עציון על ידי אמבולנס בריטי והועברו לירושלים. לא היה בכך כדי לבטל את הצורך החיוני בתגבורת לגוש עציון. 

 

יציאת המחלקה בלילה השני - "נקום והגחנו שנית" 

כִשלון הניסיון הראשון, החשש שהמחלקה התגלתה על-ידי הערבים והנוהג המקובל בפלמ"ח שלא לצאת פעמיים באותה דרך - כפו תכנון דרך חלופית. במשך היום נשקלו אפשרויות שונות להגיע לגוש-עציון: לצאת מקריית ענבים ברגל או ברכב. לערוך מסע בן שני לילות ממזרח לבית-לחם דרך ההרודיון-חריטון בשילוב לינת יום במערות ואדי חריטון. ההצעה נדחתה כי הייתה ארוכה וחייבה עיכוב לילה נוסף בדרך, כן חששו מפגישה עם בדואים משבט התעמרה שהיו פזורים במדבר והשתתפו בהתקפות על השיירות לגוש-עציון. לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב. היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש-עציון מלבד ירושלים. על מנת להגיע לשם נדרשו הלוחמים לנוע ברכב על הכביש הראשי לשפלה, במסווה שיירת נוסעים תמימה. הנשק הועבר בהסתר, בין דפנות כפולות של טנדר ששימש "סליק" נייד. 


רקע ונתונים לבחירת התוואי מהר-טוב לגוש-עציון 

השיטה בה בחר הפיקוד לתגבר את גוש-עציון - מסע רגלי לילי - הועדפה בשל מצבו של גוש-עציון. ניסיון להעביר שיירה בחסות הבריטים לא היה אפשרי שכן הם לא היו מוכנים להעביר תחת חסותם לוחמים וציוד צבאי. חסרונות רבים היו להעברת שיירת כלי רכב על הכביש הראשי שהוא קשה לתנועה ורצוף כפרים ערביים. שיירה חשופה לתקיפה על-ידי הערבים כפי שאירע ל"שיירת-העשרה", כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1948). כאמור, דני מס היה בין הנוסעים בשיירה ובוודאי הושפע מחוויה זו. לעומת זאת נראו סיכויי מסע רגלי בלילה בדרך ההרים טובים. בחירת ציר תנועה ניתנה בידי מפקדי הכוח שהתחשבו בטופוגרפיה, בשיקולי ביטחון, בהיכרות עם הציר ובאפשרות שייאלצו לעמוד בקרב. 

  

הגורם הטופוגרפי 

הדרך מהר-טוב לגוש-עציון מחייבת טיפוס של כ-750 מטר גובה. הציר הנוח  והמתאים ביותר מבחינה טופוגרפית עובר למרגלות המדרון המערבי של הר חברון, בעמק התלם המקביל לרכס ההר, משם לגוש-עציון באחד הוואדיות המנקזים את במת ההר לעמק האלה (ראו מפה). על הסיירים היה לנווט כ-28 ק"מ במסלול הררי. הציר שנבחר היה מוכר וידוע לסיירי הפלמ"ח. למחלקה צורף יצחק זבולוני, לוחם פלמ"ח שהלך במסלול זה כמה חדשים קודם לכן. בשנים תש"ב-תש"ה (1945-1942) נהגו אנשי הפלמ"ח לערוך מסעות מהשפלה לגוש-עציון. בליל שבת שלאחר נפילת המחלקה ובטרם נודע על כך, שוגר המברק הבא: 

 

16.1.48 
אל: יששכר  (מפקד גדוד הפלמ"ח) 
מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים) 
התוכנית של התגבורת הייתה לצאת מהר-טוב ולנוע דרומה ואחר-כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים-משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר עציון של החטיבה. 
("החטיבה" = הפלמ"ח) 

 

פיזור כוחות יהודים, ערבים ובריטים בשטח

בגוש-עציון היו באותה עת כ-450 מתיישבים ולוחמים. בהר-טוב כ-14 לוחמים, מלבד אנשי המקום. בקריית ענבים ובמעלה החמישה שכנה יחידת פלמ"ח שאִבטחה את השיירות לירושלים. משם באו 20 אנשי הפלמ"ח במחלקת התגבורת. בירושלים היה כוח יהודי גדול יחסית ומִפקדת המחוז של "ההגנה".  

הכוח הערבי היה מפוזר בערים ובכפרים: חברון - 20.000. בית-לחם - 8.000. בית-ג'אלא - 3.000. בית-סחור - 2.000. חלחול - 2.600. בית-נטיף - 1.650. צוריף - 1.640. בית-פג'אר - 1.400. בית-אומר - 1.200. אל-ח'אדר - 900. חוסאן - 750. ארטס - 500. נחאלין - 500. ג’בע - 480. שבט התעמרה הבדווי במדבר-יהודה מנה כ-15.000 איש. 

בשלבי המערכה הראשונים היססו הכפריים ליטול חלק בתקיפת היהודים. רק לחץ חזק של מנהיגיהם הביא אותם לשדות הקרב. בצוריף שכן מחנה אימונים גדול של "ג'יהאד אל-מוקאדס" שהוקם בשלהי דצמבר 1947 - התארגנות צבאית פלשתינית אזורית שיזם עבד-אל קאדר אל-חוסייני, מנהיגם המוכשר והנערץ. במחנה היו כ-400 לוחמים, מפקדו איברהים אבו-דיה, איש צוריף. מידע מודיעיני רב נאסף בידי הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה") אודות המחנה. לוחמים אלה בפיקוד אבו-דיה, היו הכוח המרכזי שתקף את גוש עציון בג' בשבט תש"ח (14.1.1948).  

תחנת משטרה בריטית ניצבה על כביש שער הגיא - הר-טוב - בית ג'וברין (היא משטרת בית שמש כיום). הבריטים נקטו עמדה פרו-ערבית גלויה ועִקבית, סירבו לסייע ליהודים מותקפים, פרט ל"ידיד" - מפקד משטרת חברון, הימיש ג'ון דוגן, שגילה יחס אוהד ליהודים. נוטרים ערבים הוצבו בגשר ליד תחנת הרכבת. שטח זה, מוצאו של נחל שורק מההרים, שטוח ומישורי. זרקור הוצב על גג המשטרה והאיר את האיזור לסירוגין. הלוחמים נאלצו לאגוף בעיקוף גדול נקודות אלו. 

 

מירושלים להר-טוב 

שמעון קושניר, אביו של טוביה מאנשי המחלקה, ציטט מדו"ח רשמי:  

"מקצתם עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה [...] כשהגיעו לירושלים בבוקר יום חמישי נתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח [...] אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד מפני עייפותם הרבה. אם ייאלצו להיכנס בקרב לא יעמוד להם כוחם. אחר הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר, שמא ילך ויביא 'וקי טוקי'? (משדר קטן) דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים. כל רגע יקר".  

באותה עת עדיין לא היו בידי מפקדת המחוז מכשירי קשר ניידים. הקשר עם הכוחות הלוחמים בפעולות קרביות התנהל ביום באמצעות יוני דואר!  

המחלקה שמנתה 40 איש יצאה מסמינר בית-הכרם בירושלים בשעות הערב של יום חמישי, אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח (15.1.1948). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשוריינות בחלקן להר-טוב. כדי לא להיתפס על ידי הבריטים הם יצאו כנוסעים רגילים, מלווים על ידי נוטרים עבריים שנשאו נשק ברישיון. עד מעלה החמישה ליוו אותם בכלי רכב נוספים: צבי זמיר, מג"ד הפלמ"ח, ו"רעננה" (אליהו סלע), מפקד פלוגת הפלמ"ח. הדרך עברה ללא כל תקלה ובלא עיכובים. לדברי יגאל בוטרימוביץ, מאנשי המחלקה שנותר בהר-טוב: "שיירה של כמה מכוניות בערב [...] עוברת באיזור כזה בוודאי מושכת את תשומת הלב של אנשי הסביבה ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של הל"ה לאיזור לא נסתר מעיניהם של הערבים". הם הגיעו בערך בשעה 20:00, התארגנו במבנה בית-הספר לארוחת ערב, לחלוקת הנשק ולהיערכות לקראת המסע. מאוחר יותר הגיע להר-טוב הנשק ב"סליק" הנייד. פירוק הדפנות הכפולות והוצאת קני המקלעים גזל זמן יקר. 

בעת חלוקת הנשק התברר כי שוב הגיעו רק 38 כלי נשק. שני לוחמים נותרו ללא נשק-אישי; יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי - קאשואל'ה, דני סרב לאשר את יציאתם. 

 יגאל בוטרימוביץ: 

"כמות הנשק שעמדה לרשות הל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. לכל כיתה היה ברן - מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי, היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. באנו אל ג'ורדן שהיה המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק ואני אומר לו: 'ג'ורדן, שמע! תן לי את האקדח'. הוא אומר: 'בבקשה, למה לא?' אני בא אל דני: 'הנה, יש לי אקדח!' - 'לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן' [...] 'מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!' רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק ואמר: 'תִראו מה יש לי פה: 3-22 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולוּ כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק'".  

ההשוואה בין כמות הנשק של המחלקה לבין הנשק שהיה בהר-טוב - מושבה מבודדת, מנותקת ונתונה לסיכון רב - מאלפת. מכאן ראיה לערך המיוחד שייחס הפיקוד למשימתה של מחלקת התגבורת. 

השהות בהר-טוב נמשכה זמן רב, כשלוש שעות. הכוח היה ערוך ומוכן לצאת לקראת השעה 23.00. דני מס נועץ במפקד המושבה ובסגנו באשר לתכנון פרטי המסלול. רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב:  

"אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה, יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה היות והשעה 23:00 והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות [...] הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד [...] אפילו אם היו הולכים 5 ק"מ לשעה היו מגיעים עם אור בוקר לפני הגוש, בין צוריף לג'בע. לקחנו זאת בחשבון [2]. דני לא רצה לשמוע ואמר: 'זה לא יעזור שום דבר. נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי'. החבר'ה היו בדעה אחת עם דני, להגיע עוד בלילה. החבר'ה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים". 

 

"נקום להלך בדרכים"    

רפאל: "לאחר שהעמיסו את התרמילים דני נתן פקודה למִסדר ולאחר כמה מילות הסבר על הדרך הם התפקדו. היו 38 [...] בחצר בית הספר של המושבה הר-טוב [3] [...] בזמן ההתפקדות מסר דני את הנתיב ואמר: 'לא  לדבר. לא לעשן. לא להרעיש ולא להתגלות. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה. כך בשקט הם יסתננו לגוש'. היו להם כובעי-גרב וכובעי טמבל ובטלדרסים, מכנסי חאקי ולחלק היו חותלות. לדני מס הייתה משקפת שלא הוריד אותה אפילו בזמן האוכל. לכל אחד היו, כפי מראה עיני, מאתיים כדורים לכל רובה ולתת-מקלע כמה מחסניות, רימונים, אקדח רקטות. ציוד אישי היה להם רובה או מקלע או תת-מקלע, תרמיל-צד ותרמיל-גב בו היו הכדורים וצנצנות עם הפלסמה. הם לקחו מצבר של אוטו לגוש [...] מסביב עמדו חלק מלוחמי המושבה. הם באו עם חיוכים ועם דברי עידוד. יצאנו מפתח בגדר לכיוון תחנת הרחיים של הר-טוב. במשעול הוואדי המוביל לצרעה, מאחורי הגבעה פנו שמאלה (דרומה) בכיוון אדמות דיר-אבן והגורן של דיר-אבן, ומשם המשיכו בכיוון לבית-ג'ימאל". 

 

על ראשית הדרך מעידים השלושה שחזרו (להלן). אורי גביש:  

"עם גמר המִסדר הייתה השעה 23:05 והיה לנו ללכת כ-25 ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט כמה שאפשר ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה ועלינו במקביל לוואדי שהולך לכיוון בית-ג'ימאל דרומה. חנינו ליד מעיין מים זורמים" [4].  

ישראל גפני:  

"אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'לטין (חומר חבלה) וכאלף  ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו [...] הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך [...] בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד [...] עשינו חנייה, דני ניגש אלי והוא החליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, משה חזן ואורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החבר'ה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים". 

אורי גביש:  

"נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). הגענו למקום לפנות בוקר [...] בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה [...] ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשריים שם לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית-נטיף הייתה שוב בעיה דומה ללכת בשקט". 

 

18:30  15.1.48  בהול 
אל: דני (מפקד גוש-עציון) 
מאת: יששכר (מג"ד הפלמ"ח) 
היחידה יצאה מהר-טוב למשואות יצחק. תגיע למקום ב-02:00 או ב-03:00. יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני. 

 

"ואותות מבשרים סערה"

שלושים וחמישה, ל"ה, לוחמים המשיכו כמתוכנן במסע לעבר גוש עציון המשווע להם. הל"ה לא הגיעו לגוש-עציון בבוקרו של יום ו', ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). מגוש-עציון נשלחו חוליות חיפוש. בשבת הגיעו רסיסי שמועות ממקורות ערביים על קרב בהרי חברון בו נהרגו עשרות לוחמים יהודים ובחורה אחת. 

מיומן כפר עציון, ה' - ו' בשבט תש"ח (17-16.1.1948): 

"בשעות הצהרים הודיעו ממשואות יצחק ומעין צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים". 

"גם בליל-שבת הוזהרו השומרים שלא לפתוח באש על קבוצה שתתקרב. השומר נצטווה לאותת בזרקור לכיוון מערב וצפון. על הגבעה הצהובה הודלקה מדורה. בחצות נחלצו חוליות אנשי פלמ"ח לסיורים בסביבה. הם לא הביאו כל ידיעות. לפני עלות השחר יצאו כיתות מאנשי המשקים והמגויסים לגבעות הסביבה כדי לחפש את המחלקה. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש [...] מצב הרוח בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר - בניגוד לאווירה ששררה אמש. האנשים התהלכו עצובים וחרדים. 

בשעות אחר הצהרים [...] שהו אצלנו שני חיילים בריטים שהביאו דלק. הם סיפרו כי ערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים שנהרגו בהרי יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים [...] מירושלים הודיעו כי ממקורות ערבים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע לצוריף. במוצאי שבת מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו [...] תדהמה אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית הייתה כי הם נפלו בחושם לעזרתנו ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם". 

 

תזכיר מס' 29   16.1.48 22:15 
אל: גוש-עציון  
מאת: ממ"ז  (מפקד מחוז ירושלים) 
ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד צ'אפה, או 117/159. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם. 

 

16.1.48 24:45 
אל: ממ"ז ויששכר (מפקד המחוז ומפקד גדוד הפלמ"ח) 
מאת: גוש-עציון 
נשלחו שלוש חוליות חיפוש אחרי התגבורת לכיוון בית-צ'אפה, נאחלין וג'בע. נוסף לפעולות החיפוש שנערכו על-ידי החוליות מגוש-עציון, השתתף בחיפושים פרימוס שיצא לסיור בשטח ביום השבת. 

 

17.1.48 16:30 
אל: גוש-עציון  
מאת: האווירון  
אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהו נודיע לכם.

בשבת התארגנו 90 לוחמים של "ההגנה", אנשי חי"ש ופלמ"ח, ויצאו מהר-טוב בעקבות הל"ה. הכוח הותקף באש עזה באיזור העיר בית שמש כיום ונאלץ לסגת. בקרב זה נהרג לוחם נוסף, משה לוי הי"ד, ושניים נפצעו. 

 

יגאל בוטרימוביץ:  

"באמצע  הלילה [...] מעיר אותי יענקל'ה ושואל: 'אתה ראית אותם לצאת?' אני אומר: 'אני ליוויתי אותם עד הגדר'. הוא אומר: 'הם לא באו! לא באו לגוש!' מייד הוכרז מצב חירום וגייסו כוחות [...] הגענו להר-טוב שם חִלקו לנו נשק שהועבר בסליקים מיוחדים. הפעם היה נשק לכולם, רובים גרמנים, היו כדורים בשפע [...] אשפות של כדורים לא היו אבל מִלאו בכיסים.  

יצאנו בשעות המוקדמות של הבוקר מהר-טוב [...] לעלות על התוואי שלהם ולראות מה קרה בדרך. עברנו את המקום שנקרא היום בית-שמש. בדיוק על הגבעה הזאת [...] נתקלנו במטח-אש ראשון של הכנופיה שהייתה מבוצרת בשטח [...] השבנו אש לתוקפים וניסינו להמשיך להתקדם. האש הלכה וגברה מרגע לרגע ואט אט התחילו להגיע אל האיזור מאות ואולי אלפים של ערבים. הם התחילו לכתר אותנו מכל עבר וכמעט חסמו לנו את הנסיגה אל הכביש, במקום שבו היה טור המכוניות המשוריינות. רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות הצלחנו להגיע אל הכביש [...] ולחזור להר-טוב". 

 

במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח (17.1.1948) נתקבלה הידיעה המרה: 

 

"זה עתה הגיעתנו הידיעה ש-35 גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף". 

 

"איומים וגדולים ואצים לעזרה"  

עדותו של קצין משטרת חברון הבריטית, הימיש ג'ון דוגן שגילה את הגוויות והביאן לכפר עציון [5] ועדויות מי שהיו  מעורבים בפרשה כולל ערבים, יחד עם איסוף ובדיקת החומר ארכיוני הרב - מאפשרים לנו לנסות ולשחזר בזהירות את קורות הל"ה באותו לילה וביום הקרב: 

 

לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, על האוכף סמוך למושב זנוח כיום, צעדו הל"ה דרומה בנחל זנוח ונכנסו לעמק האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר בית-נטיף. המחלקה נעה בשוליים המזרחיים של עמק האלה ופנתה סמוך למושב רוגלית כיום לוואדי ג'דור. מכאן הם צעדו מזרחה בוואדי, למרגלות חרבת ג'ורפא וחרבת עלין עד 'מזלג וואדיות' שלמרגלות ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). ואדי חִלוּאס (חלוּשה) מוביל לתוך הכפר צוריף, ואדי שאב-א-סייף עולה לשלוחה ממנה תכננו לעבור בין הכפרים צוריף וג'בע. עד כאן התנהל המסע על פי התכנון. 

 

דוגן סיפר את ששמע בצוריף למחרת, ביום השבת מפי הנשים הערביות: 

 "הל"ה הגיעו לאיזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים והן ראו שני צופים מקבוצת הל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין". 

 

דיווח על גילוי הל"ה על-ידי נשים מופיע בדו"ח רשמי שכתב דוגן במוצאי השבת. ידיעה זו פורסמה למחרת היום בעיתונות הערבית. במקביל, מסרו ערבים מהאזור לאנשי הש"י כי הל"ה נתגלו על-ידי רועה / זקן / רועים מצוריף (איש מהערבים שהעידו על כך לא נכח במקום ולא מסר פרטים מלאים). ההיתקלות בנשים, וייתכן כי מאוחר יותר גם ברועים ערביים, הייתה עם אור ראשון, סביב השעה 06.00. ככל הנראה, לחוליית החוד של הל"ה, שנתקלה בנשים המקוששות, לא הייתה אפשרות לפגוע בהן ולשתק אותן בלא לעורר תשומת-לב רבה ולהתגלות. לפיכך, ספק רב אם נדרשו הלוחמים במקרה זה להתמודדות עם ערכי "טוהר הנשק" ו"מוסר לוחמים", ערכים שבוודאי היו נר לרגליהם [6].  

                                                                                     

המידע על תנועת הל"ה הגיע לאיברהים אבו-דיה ששלח מייד חוליה לגלות את המחלקה. הל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג'בע. עם אור היום התגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט אל-ג'ורון (נ"צ 1554/1195), כאן הותקפו באש על ידי כוח אויב ממחנה האימונים בצוריף. הל"ה המשיכו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאיזור הר סנסן הגבוה והשולט. לכאורה, הייתה לפניהם עוד דרך רבה, כ-5 ק"מ טיפוס אל גוש-עציון המתנשא כ-400 מטר מעליהם. אילו הצליחו לעבור בעוד לילה בין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון. מצוריף עד גוש-עציון השטח חשוף וריק. את ארבעה הקילומטרים אחרונים, בהם עיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות באור יום. 

 

דני מס, מפקד היחידה, הכיר את האיזור מימי היותו מפקד גוש-עציון, אז יצא לסיורים בסביבה. רפאל בן-הרויא, מפקד הר-טוב הציע לדחות את היציאה. תשובתו של דני הייתה: "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". למעשה חסרו למחלקה 30-20 דקות הליכה בחושך - מנקודת ההתגלות ועד לאחר צוריף. מסעות שערכנו באיזור (לאחר איתור המסלול ו"גבעת הקרב", בשנות ה-70) הוכיחו כי לוח הזמנים אִפשר להגיע בעוד חושך למורדות ההר. התכנית המקורית הייתה לצאת מהר-טוב בשעה 20:00-19:00 ולהגיע לגוש בין 02:00 ל-03:00. מכאן שיציאה באיחור של ארבע שעות לא מנעה את הסיכוי להשלים את הקטע המסוכן עד 06.00 - אור ראשון. היה זה מבצע צבאי הכרוך בסיכון מחושב שיש עימו סיכוי. מול הסיכון ניצב גוש-עציון ללא תחמושת, ללא אמצעי קשר וללא חומרי רפואה חיוניים. ידעו הלוחמים: "אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת". 

 

 

"לא בגדנו" 

הל"ה התגלו עמוק בלב שטח האויב בלא מכשיר קשר ובלא  סיכוי להזעיק עזרה. תוך זמן קצר נתפסו הרכסים סביב על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת הפז'עא. הטבעת סביבם הלכה והתהדקה במהירות. בשעות הבוקר המוקדמות עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה. מדוע בחרו הל"ה לנסות להמשיך במסע ולא לסגת? - הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: "להגיע ויהי מה!" לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, דבקותם במשימה והידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים קשים אלו הם בחרו שלא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את רעיהם הפצועים ואולי אף הרוגים.  

יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שנתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע לכן פנו צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר על אחת הגבעות הגבוהות עד החשיכה ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע תוך התחמקות מהתוקפים. 

 

"עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם"  

בדיקה מדוקדקת של העדויות והמסמכים מעלה שהל"ה התפצלו לשתי יחידות, חצו את שלוחת קורנט אל-ג'ורון (מקום בו ניצב כיום מחסום על כביש הל"ה) וירדו לערוץ ואדי עציונה. שם הסתתרו במשך כמה שעות בין הסלעים הגדולים והצמחייה העבותה. המגע בינם לבין התוקפים נותק והאזור נרגע. דוגן ביקר בצוריף בשעות הצהריים - האיזור היה שקט. טייסי שירות האוויר של "ההגנה" סיירו במרחב לאורך היום ולא גילו סימני קרב. בשעות הצהריים המאוחרות, בין 14.00 ל-15.00 יצאו הל"ה מהמסתור והחלו להעפיל לראש הגבעה המתנשאת מעליהם, ט'אהר אל-חאג'ה (= גב הגברת, נ.ג. 573). ייתכן שביקשו לשפר עמדות לקראת הערב הקרב ובא, אולי סברו שיצליחו להמשיך בדרכם נוכח השקט ששרר במרחב. ייתכן שהערבים שהתאספו במשך היום וצברו די עוצמה, הם שהחלו לתקוף אותם במגמה לחסל את הכוח לפני רדת החשכה, ולכן נאלצו הל"ה לצאת מהמסתור. בעת שטיפסו במדרון התלול והמסולע הותקפו באש מכל עבר, כמה מהם נפגעו בגבם. ערבים מעידים כי לאורך כל היום נשאו הל"ה את חבריהם שנפגעו על כתף ולא הותירו איש מאחור. כשהגיעו הל"ה לראש הגבעה גילו כי השלוחה השולטת על ט'אהר אל-חאג'ה (נ.ג. 573) נתפסה על-ידי הערבים שבאו מהכפרים מצפון. הלוחמים מצאו עצמם על פסגת גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי היא מחוברת באוכף נוח אל רכס הסנסן שנשלט ע"י ערבים. מכל עבר נורתה עליהם אש כבדה ששטפה את הגבעה. על ראש "גבעת הקרב" התנהל הקרב האחרון של הל"ה. 

הל"ה מצאו עצמם נצורים. מראש "גבעת הקרב" ניבט אליהם גוש עציון, מטרת מסעם. מערבה נשקף עמק האלה, ממנו הגיעו. בצאתם לא נטלו עמם מזון ומים לשהות ארוכה. אין להם דרך להזעיק עזרה, אף לא לדווח על מצוקתם. בנקוף השעות מעיק הצמא, מציק הרעב. הפצועים נאנקים בייסוריהם, אין ביד החובש להעניק טיפול חיוני, לסעוד אותם. רֵעים לנשק, ללימודים ולסיורים נופלים בקרב הסוער. הכיתור מושלם, לחץ ההסתערויות גובר. לוחמים נפגעים באש האויב הקטלנית, השוטפת את הגבעה. הכוח הערבי הולך וחזק, כוחם הולך ונחלש. מבוצרים על ראש הגבעה, תופסים הלוחמים מחסה מאחורי סלעים וגלי אבנים, מדלגים מעמדה לעמדה, משיבים אש, צולפים במסתערים, זורקים רימונים, מונעים מהאויב לפרוץ אל הגבעה. התוקפים סוגרים עליהם מכל עבר, מטפסים במדרונות התלולים ונבלמים באש המגינים. היום חולף, ערב שבת עוטף את ההר. השמש שוקעת, רוב הלוחמים נהרגים. בחסות הדמדומים מסתערים ערבים מצפון, מגבעה נ.ג. 603. תריסר לוחמים, אולי מניין, מנסים לרדת לוואדי במאמץ נואש להיחלץ, גם הם נהרגים. הערבים מסתערים אל ראש הגבעה כמה פעמים (שש?) ונהדפים. כאשר אוזלת התחמושת שבידי הל"ה מסתערים הערבים פעם נוספת (שביעית?). לוחם חסון בעל שיער שחור מתרומם ומקדם את פני התוקפים ברימון, הם משיבים לעומתו באש קטלנית. לאחר שאזלה התחמושת מידיו זרק בהם אבן ואז הרגוהו.  

שלושים לוחמים הרוגים נותרים על ראש הגבעה וחמישה למרגלותיה. הערבים מפשיטים את גוויות הל"ה. הנשק, הציוד וכל שעמם נשדד. על ראש הגבעה בפינה מוקפת סלעים (כ-30 מטר מצפון לנקודה שבה הוצב ציון לזכרם), מוטלות חמש-שש גוויות לוחמים חבושים בתחבושות ספוגות דם. שרידי הדם הניגר ניכרים על הסלע. במהלך הקרב הגיע החובש אל הנפגעים, טיפל בהם, ריכז את חלקם בנקודת איסוף מתוך תקווה שיעלה בידם להיחלץ. גוויות עירומות, פגועות מנשק קל אך לא מחוללות, מקבלות את השבת על פני "גבעת הקרב" הדוממת. 

בקרב השתתפו ערבים מכל הסביבה הקרובה ואף מאיזורים רחוקים, משכם ומבאר שבע, בדואים משבט התעמרה וערבים מהנגב. שייח' מהנגב שהשתתף בקרב העיד: 

"עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע. השייח' סיים את סיפורו ואמר: 'מי שנגזר עליו למוּת - לוּ לפחות יזכה למוּת כשם שמתו גיבורי חייל אלו'". 

ככל הנראה היו לאויב 17 הרוגים וכ-40 פצועים, מניין מדויק לא נערך. הערבים הכירו בעובדה שחרף עדיפותם הכמותית העצומה עלה בידם לכבוש את פסגת הגבעה רק כאשר תחמושתם של הל"ה אזלה. הם הופתעו מעוצמת הלחימה היהודית ומנועזותה. מוכתאר הכפר ג'בע העיד כי לאחר הקרב התאספו אצלו כמה מוכתרים. הם העריכו כי אם היהודים ינהגו כפי שלחמו בגוש-עציון וכפי שנאבקו הל"ה - לא יעלה בידם לממש את תכניתם ולזרוק את היהודים לים.  

 

"האמנם תטמינונו כעת ?" 

דוגן: "ביום שישי 16.1.1948 בשעות הצהרים המוקדמות הייתי בצד השני של חברון בניסוי מרגמות, כאשר סיפרו לי שיש צרות בצוריף [...] בערב בא הרופא אבו-לאו מחברון, ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה להעבירם לבאר שבע. כולם היו ערבים [...] שמעתי מהפצועים שהיה קרב [...]  בשבת בבוקר עם שחר הלכנו [...] לצוריף. בתחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר-כך התחילו לספר והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן (כ-30 מטר מהציון לזכרם). היו כאן תחבושות ספוגות דם. הבנים שכבו כאן. אחד נגרר הנה מלמעלה וסימני הדם ניכרו על הסלע. כאן נתגלו המכתבים שאספתי"[7].  

"בשבת התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות מראש ההר וכמה מאות מטרים בוואדי. השעה הייתה בערך 14:30 [...] הבנו שלא נוכל לאסוף את כל הגוויות, לכן ריכזנו אותן בראש ההר וגדרנו באבנים סביבן. לאחר מכן שבתי לצוריף. דיברנו עם הערבים כ-4 שעות אך הם סרבו לגעת בגופות, עד ששכנעתי אותם שהמתים שייכים לאל. אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום א' בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו בג'יפ. הערבים בִיקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה".

אחר הצהרים העביר דוגן הודעה על איתור גוויות הל"ה למפקדת המשטרה הבריטית בירושלים. ידיעה זו שודרה בקול ירושלים במוצאי שבת. בשעת לילה מאוחרת כאשר שב מצוריף לחברון, העביר דוגן דיווח קצר ותמציתית על הפרשה למפקדיו בירושלים. בו מסר על דרך גילוי המחלקה ע"י נשים ערביות מצוריף ועל המקום המדויק בו איתר את הגוויות, שנמצאו ללא כל סימני התעללות, על כיפת הגבעה - ד'אהר אל-חאג'ה. דו"ח זה הגיע לידי הש"י והופץ למפקדי "ההגנה" הבכירים במסגרת לקט ידיעות מודיעין מיום ט' בשבט (20.1.1948)!   

בבוקר יום א' הגיעו לצוריף שלושה חיילים בריטים בג'יפ צבאי. אנשי צוריף טעו לחשוב שאלה יהודים שתקפו את הכפר. דוגן שב לצוריף באותו בוקר לעקוב אחר איסוף הגוויות. במרכז הכפר ראה רכב צבאי בריטי ושלושה אנשים ניצבים ליד הקיר וידיהם מורמות. בן המוכתר עמד להוציאם להורג. אמרו לו שאלה יהודים שתקפו את צוריף. דוגן שאל אחד מהם בעברית ובערבית: "מי אתה ?" ולא נענה. ניסה באנגלית והוא השיב: "אני חייל". "אתה בריטי?" - "כן". דוגן שִכנע את הערבים כי הם אינם יהודים, הם אינם נימולים, ושִחרר את החיילים.  

דוגן: "בשבת כשאספנו את הגוויות לא נראו עליהם כל סימני התעללות. ביום א' אספו הערבים שמונה גוויות וכיסו אותן בשקים, לאחר מכן נשמעו צעקות מכיוון צוריף ושתי יריות בעקבותיהן, על מנת להחזיר את הערבים שעסקו באיסוף הגוויות לכפר". 

השמועה שיהודים תקפו את צוריף הועברה מייד בצעקות לערבים שיצאו לאיסוף גוויות הל"ה. כתוצאה מכך התעללו הערבים בגוויות נִיפצו אותן אל הסלעים ודרדרו אותן במדרונות. הערבים עזבו את הגבעה וחשו לכפר. (זה מקור השמועות המוטעות שהל"ה כבשו את צוריף). דוגן הגיע ל"גבעת הקרב" עם כמה חיילים בריטים, סילק את הערבים ובמו ידיו אסף את הגוויות שנותרו והביאן לפאתי ג'בע. בשעות הערב המאוחרות הגיעו משאיות צבא בריטיות עליהן העמיסו את הגוויות. 

דוגן: "ההוראה הייתה להעביר את הגופות לירושלים. אולם אמרתי שלראות שלושים וחמש גוויות כאלה יגרום לזעזוע בירושלים ולכן מוטב להעבירן לכפר עציון. הבאתי אותן במשאיות לכפר עציון".  

הגופות המחוללות והמרוטשות הובאו על ידי דוגן לכפר עציון בשעות הערב, יום א', ז' בשבט תש"ח (18.1.1948), יומיים וחצי לאחר הקרב. מיום השבת שלאחר נפילת הל"ה בקרב הועבר לגוש עציון ב"רכבת אווירית" ציוד לחימה רב. שבועיים לאחר מכן יצאה לגוש עציון שיירה מאורגנת היטב שהבקיעה את המצור בהצלחה. הפיקוד העליון הורה על ביצוע "פעולת הל"ה", לחיסול קיני האויב ברחבי הארץ. בתמוז תש"ח (יולי 1948) התקיים "מבצע דני" שנועד להרחיב את פרוזדור ירושלים. 

 

"תקברונו כעת" 

מיומן כפר עציון  -  ז' בשבט תש"ח: 

"עם חשיכה הופיעו בחצר כפר עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בִקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים התחלפו במשך הלילה". 

 

מיומנו של חבר כפר עציון  -  ח' בשבט: 

"בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלוויה [...] הם ירדו מהמכונית, שקטים ודמומים, פנו לכל צד כאילו לחפש את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום. ביניהם בלטו גבר ואישה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים ועודדום לעמוד במבחן זה האחרון. האישה הסתובבה בין הבתים והתבוננה בכל העברים כאילו חיפשה את רשמי פועליו של בנה, דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: 'זה שנים מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשבא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו היו לי כמתנה.' 

[...] אותה שעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברה קדישא שהגיעו מירושלים ובראשם הרב אריה לווין בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן  כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, ליד כל אחד הוצב שלט קטן ועליו נרשם שם החלל ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לווין אמר פרקי תהלים ותפילת אזכרה. הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה: 'הרי כולם בנינו הם' אך הלב נמשך לשם המוכר [...] ההורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים [...] 

פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום שנכרה קבר אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכה  את ראש בנה יחידה שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה - כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו. אברהם הלפרין, נציג המטה  בירושלים נפרד במילים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד. חבר קרא פרק צ"ד בתהלים 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע' ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים [...] הצבא העמיד משמר מזוין בזחלים ובמקלעים בין בית-הקברות למרגלות גבעת-הסלעים. בו בזמן הבטיחו חברינו את בית הקברות מצד האוכף המוכתר. באותו היום הופיע לראשונה הנשק הבלתי לגאלי גלוי לעיני השלטונות". 

גוויות הל"ה זוהו על ידי חבריהם לנשק שהגיעו באותו לילה. הרב אריה לווין היה שותף בזיהוי ובקבורה. הם נקברו בבית הקברות בכפר עציון ביום שני, ח' בשבט תש"ח (19.1.1948). ארבעה חודשים לאחר נפילתם, בימים ד'-ה' באייר תש"ח (13-14.5.1948) נפל גוש-עציון בקרב, באותה שעה קמה מדינת-ישראל. בחודש חשוון תש"י (10.1949) נערך מבצע "ליקוט עצמות". חללי גוש-עציון, ובהם הל"ה נאספו, פונו מקברותיהם והובאו למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. תרשים הקברים ובו ציון שמות ל"ה החללים שנקברו בכפר עציון אבד בקרבות. לקראת הבאתם למנוחת עולמים בירושלים נערך זיהוי מחודש ולא הצליחו לזהות תריסר מהנופלים. לבקשת המשפחות השכולות הם זוהו באמצעות "גורל הגר"א" שנערך על-ידי הרב אריה לווין על-פי מסורת יהודית עתיקת יומין. 

 

"זו מחלקת-ההר האילמת" 

  

כלב יחיאל 

אלוני ישראל 

כספי יעקב 

אנגל חיים  

לווין יונה 

בוגוסלבסקי בני (בנימין) 

לוסטיג אלכסנדר 

ביטנסקי (ביתן) יהודה 

מזרחי אליהו 

בן ימין עודד 

מיכאלי אמנון 

בן מאיר בן ציון 

מס דני (דניאל) 

בן עטר יעקב 

פנואלי שאול 

ברוך יוסף 

פרלשטיין משה 

גאון איתן 

פרסיץ בנימין 

גולנד סבו 

פת ברוך 

גינזבורג יצחק 

צבארי דוד 

הלוי יצחק 

צוובנר דוד 

הרשקוביץ אליהו 

קוטיק יעקב 

זבולוני יצחק 

קופלר יוסף 

ט"ש (טור שלום) דוד 

קושניר טוביה 

כהן אלכסנדר 

רייך דניאל 

כהן יעקב 

שמואלי יעקב 

 

בין הנופלים בקרב מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ"ח ובחי"ש, בראשם הסמג"ד דני מס הי"ד. בהם סטודנטים שיצאו לאחוז בסייף, מחנכים ואמנים, אנשי מדע ותרבות, יודעי הארץ ואוהביה, נאמנים ומסורים לעמם ולארץ מולדתם. הייתה זו אבידה נוראה לכוח המגן העברי. מכה קשה לגוש-עציון הנצור והוכחה נוספת לחומרת מצבו הביטחוני. קרב גבורה זה היה לאחד מסמלי מלחמת העצמאות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שהערצתם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו. 

 

מכתב ניחומים אל הוריו של דני מס הי"ד: 

"הספקנו להכיר את דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו. כולנו מלאי הערצה ליִקר מידותיו ולכישרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה כי דני נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה ביטחון יתר בין חברינו [...] נפרדנו ממנו באהדה וקיווינו כי ניפגש עימו בימים שמחים. לאחר ההתקפה (בג' בשבט), כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאבל ולא זכינו שדני יתרום עוד מניסיונו ומכישרונו הרב לביטחון הגוש. אצלנו מזכירים לא פעם: דני אמר ככה. דני עשה ככה. זה סידר עוד דני ז"ל. האמינו כי זיכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המידות הנאות חי וער בלב רבים מציבורנו. בתקומת ישראל ומדינתו, בעזרת ה' ננוחם כולנו". 

קבוצת אברהם / כפר עציון   

 

מכתבו של ראש הממשלה אל הורי הל"ה  

יום האזכרה השלישי, עם ייסוד היישוב נתיב הל"ה 

אל הורי הל"ה! 

צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת הל"ה, בטקס העלייה של קיבוץ "לפיד" לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם ישראל בימינו, והגנת גוש-עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד בעמדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרִיכזה בתוכה יותר תִפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מִיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממוות. "למוּת - אין דבר, אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" - רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה שילומים לא רק להוריהם, לחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לא לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות אבן וגם לא בספרי זיכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת? 

שלכם, בהוקרה ובאהבה 
דויד בן- גוריון 

קיבוץ נתיב ה-ל"ה נוסד בשנת תשי"א (1951) סמוך להריסות הכפר בית-נטיף אשר בעמק האלה ועבר כמה שנים מאוחר יותר למקומו הנוכחי במרכז עמק האלה. במבואת הקיבוץ אנדרטא לזכר הל"ה. 

בשולי שירו המופלא של חיים גורי מסתתר סיפור. באותם ימים שהה המשורר בשליחות "ההגנה" בבודפשט שבהונגריה. האסון נודע לו מידיעה קצרה בעיתון אנגלי: שלושים וחמישה יהודים נהרגו בדרך חברון. כן שמע על מותו של דני מס, חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. באותו לילה כתב שיר מתוך סערת נפש רבה. דפי הנייר עליו נכתבו מילות השיר ניצלו מהשחתה בדרך מקרה. הוא שלח את השיר לעורך "דבר", אברהם שלונסקי, שפִרסם אותו בעיתון. מעניין עד כמה התיאור הספרותי  שנכתב הרחק בגולה, בלא ידיעה מה התרחש בשדה הקרב, נאמן ותואם את המציאות כפי שעלתה בעדויות ובמסמכים. ללמדך עד כמה רוח לוחמי תש"ח עליה חונכו, אותה טִיפחו בשקידה ובמסירות, מצאה ביטוי בשדה הקרב ובשיר. 

 

קטעי קריאה 

"יוצאים, יוצאים לכפר עציון" 

'יוצאים, יוצאים לכפר עציון!' נשמע הקול, תחילה בלחש מפיו של אחד, אחר מפיו של שני ושלישי, וכבר הוא מתנגן מפיות רבים בצלילי בִטחה גברית קולנית או גם בצליל נערי רוטט קמעה, ונתלה באווירו של החדר, חשוף הקירות שבו שכובים על-גבי אלונקות, מכורבלים בשמיכותיהם, אנשי הכיתה נחים לאחר ליל המסע. 


'נראה שנלך' - הלם בקולו החזי בחור גבוה שפניו רציניים ביותר ודִברו נתקבל בשתיקה - הקלה, כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים: מתי? ואיך? ומה הדרך בה נלך? ועונים: יש להקדים לצאת, העזרה דחופה, יש לצאת... כמובן... הלא מחכים לתחמושת ולציוד הרפואי... יש למהר. ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות, שניכרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות - כבר יושב גחוּן על גבי מפה וממלמל לעצמו: 'כפרים גדולים מאוכלסים כידוע, פה יש לעקוף ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע...' ובזווית פיו חיוך אל רעיו, ומבטי אימון נישאים אליו. וכבר קרבו חברים, שִרבבו ראשיהם לעבר המפה: 'מה הטעם ללכת בדרך זו?' אף נמצא אחד ששתק כל הזמן ועתה אמר: 'צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, והדרך תהייה כנראה קשה והמשא רב'. והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע אומר תחילה בלחש: 'באמת האנשים עייפים כל-כך, ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים'. ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: 'אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת'. ולקח עיפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר-טוב, בדרך הולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה ועולה על גבעות, ועולה עד משואות-יצחק ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה, שתיקה ממושכת. 


ניתנה הפקודה לעלות. צפופים הם עומדים באוטו וכבר אין נראים אלא השורות האחרונות. הם פושטים ראשיהם קדימה ועיניהם שולחות ברכת פרידה ואומרות עוד ועוד דברים של פרידה שאין להם שיעור לעולם. רגע, המשוריינים ניתקים ממקומם, רעש, קריאות ברכה, קריאות שלום. והנה הרחיקו. רצת אחריהם, רצית להיות עימם, לעצרם, לומר עוד מילה ונעצרת מבלי דעת. הניפות ידך אליהם וידיהם הונפו לעומתך מבעד המסך שהורם. והיו ידיהם מונפות, מונפות לשלום עוד זמן רב עד אשר נעלמו מעבר הדרך הפונה דרומה. 

אביבה קושניר   
(אלמנתו של טוביה קושניר) 


אתא לילה 

במוצאי שבת, אור לז' בשבט תש"ח הקשבנו במעונו של חבר לחדשות מירושלים. הרדיו הודיע על קרב בדרך לגוש-עציון, שנפלו בו ארבעים יהודים, ביניהם אישה אחת. היינו נדהמים ולי היה ברור באותו רגע שטוביה בין החללים. נפרדתי מהמסובים בהרגשה גורלית. זכרתי את דבריו במכתבו האחרון: 'יודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כמאד עזים'. לא עצמתי עין כל הלילה וציפיתי לאור הבוקר לעיתון 'דבר'. כשמעתי את צעדי מחלק העיתונים רצתי לשער והרימותי את העיתון מעל פני האדמה. פתחתי קיפוליו ונזדקרו שמות החללים ושמו של טוביה ביניהם. כמו מפולת של עולמות מתמוטטים נפלה עלי, עולמי שלי, עולמו של טוביה ולבי חרב מצער. 

ביקשתי להגיע אל מקום נפילתם בגוש-עציון, הימים ימי מצור, לירושלים נוסעים רק בשיירת מכוניות משוריינות ובליווי מגינים. בצאתנו לתחנה המרכזית בעיר בא לקראתנו אחי מרדכי, פגישתנו הייתה רווית יגון. לירושלים לא הצלחנו לנסוע. נודע לנו שעדיין לא נקבע מועד לווייתם ומיקומה. מכפר יחזקאל באו שליחים לבקש הסכמתי להביא את טוביה למנוחת עולמים בכפר שגדל בו מילדותו. גם דודיק בני, שלמד במקווה ישראל בא אלי לאחר שנודע לו על נפילת טוביה עם הל"ה [...] במטה הגנה הודיעו כי הל"ה יובאו לקבורה בגוש-עציון, לווייתם תתקיים ביום שני. 

אילם הייתי כאבן ולא יכולתי לדבר. רק דבר אחד ביקשה נפשי; להגיע לשם ולהציץ בפניו בפעם האחרונה. אתא לילה וסיוט פקדני. בחלומי והנה באתי לירושלים ואיחרתי מועד יציאתן של המשפחות השכולות ברכב משוריין ובליווי משטרה ללוויית החללים. התחלתי לרוץ אחריהם בדרך בית-לחם המוליכה לגוש-עציון, עברתי על-פני קִברה של רחל אימנו. בעיבורה של העיר ראיתי באופק ההרים את השיירה והגברתי את מרוצתי. קראתי אחריהם וקולי נתפזר בהרים ובנחלים העמוקים. בשדמות בית-לחם נפגשתי עם הכפריים, מהם היו חורשים בכרמי גפנים ואחרים באו לקראתי אך לא שמו לבם אלי במרוצתי. התחלתי להאמין שהם אינם רואים אותי. כשהתקרבתי לשיירה הרגשתי שגם הנוסעים אינם רואים אותי ורק אחת ביניהם זוכרת את אימו של טוביה ואותי וחושבת עלינו. הִישגתי אותם בהגיעם לכפר. ראיתי אותם כשהם יורדים מהמכוניות הצבאיות הגדולות וכולם מביטים על סביבם ומחפשים את יקיריהם. עברתי על פניהם וגם א' לא ראתה אותי ולא הרגישה בבואי ונתחזקה בי אמונתי שאני רואה ואינו נראה. ראיתי שאנשי המקום עסוקים בהכנת הלוויה ובני המשפחות עומדים יחדיו קודרים ודמומים. ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.  

כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון'. 

שמעון קושניר, אביו של טוביה ז"ל 

 

הגמול 

במסגרת "מבצע ההר" (22-19 באוקטובר 1948) הגיעו לוחמי צה"ל לעמק האלה וכבשו את הכפרים הערביים שסביבו. אחד הלוחמים בכוח שכבש את בית-נטיף מתאר: "הייתי באחת החוליות שיצאה בשעתה לחפש את הל"ה ואיני סבור שאצליח לתאר לך את הרגשתנו. אותו יום ידענו בלא צל-צִלו של ספק ששוב לא נראה אותם, את דני ובנצ'יק ויורדן וכל היתר. ידענו שאם לא הגיעו עד עתה משמע שאינם - - - כשיצאנו השבוע דרומה, ביום הראשון לקרבות עוד לא הרהרתי בכך על-כל פנים לא מדעת. טורח הייתי בארגון האנשים, בדאגה לפעוטי הדברים שהם כדם לעורקי הלוחמים ונתפס מדי פעם בפעם להשוואה בין אז לעתה [...] בין כמויות הנשק, בין מספר האנשים המוקצב לביצוע אותה משימה [...] תוך כדי פעולה שכחתי מה משמעותו של המקום שאליו נגיע מחר מחרתיים כמנצחים, ככובשים רבי עוצמה. רק בערב נזכרתי בו משום מה: בית-נטיף, כפר המרצחים, כפר העלוקות [...] ראויים הם שנהרוס בתיהם, אבן על אבן לא נותיר - אותם בתים שראו ברצח המתועב ולא נזדעזעו [...] מרגע שזכרתי מה הכפרים שבדרכנו ידעתי שכך נעשה; אבן על אבן לא נותיר, לדיראון עולם. ההרים האלה שידעו מלחמות הרבה בעבר, שראו את דם הל"ה ניגר על הסלעים - ולא לשווא - הם יראו את הגמול [...] הגענו לכפר. תושביו לא היו בו עוד. הם ידעו כנראה מה צפוי להם מחבריהם של דני ואנשיו ונתייראו מפני הנקמה [...] החבריא עשו את מעשם במתיחות, בציפייה. הם רצו מאד שכל קיר מתמוטט תחתיו ישאג נקם. שכל רעם נפץ ימלא את לִבותיהם בסיפוק הנקמה [...] אחרי תום המלאכה, משפגה המתיחות העשויה נשאר בפי כולנו טעם טפל [...] לא כיפרו בתי נטיף על עוונם, עוון השאול. 

מרחוק, מהלך קילומטרים אחדים דרומית-מזרחית נשקפו עץ בודד אחד ושניים שלושה שלדי בניינים, שרידים אחרונים לארבעה יישובים תאבי חיים שעמדו על נפשם, שלחמו בגבורה, שקראו אל דני להחיש להם תגבורת [...] הל"ה חשו להציל, להחיש חיים, לסייע לבניין לעמוד על תילו. ההרס והרצח הם ניגוד לפעלם ולא המשכו הרצוף. אין בהרס וברצח גמול. הגמול היחיד הוא המשך, המשך טווייתו של חוט חיים שנקפד, המשך חישולה של שרשרת-העשייה שנפסקה. עליכם להגיע לכפר  עציון ולרבדים ולעין-צורים ולמשואות-יצחק ולבנותם מחדש, לבצרם, להזרים אליהם מחדש חיים שוקקים, חיי אדם [...] זה יהא הגמול הגלום בהמשך". 

 

"למלא מקום הנופלים" 

"בתחילתה של מלחמת-העצמאות, נשארתי בתפקיד מסוים בהר-הצופים שכותר ונותק מירושלים למשך שלושה ימים. כשחזרתי העירה למדתי על סוד נפילתם של שלושים וחמשת חבריי ליחידה בדרכם להגנת גוש-עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, ולא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי אז לעצמי שאם הותיר הגורל זה או אחר מאיתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו יאה למסירותם של בניה. גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר לנו שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים. לבנות עתיד טוב יותר ומזהיר יותר שיהא ראוי לקורבנם של צעירים, קדושים וטהורים". 

 

(קטע ממכתבו של פרופ' עמוס דה-שליט ז"ל למשפחתו של עמרי טחובר הי"ד שנפל בעת מילוי תפקידו בצה"ל. פורסם ב'מדע' יד - ד, אלול תשכ"ט). 

 

[1]. מברק זה שוגר לקראת היציאה של מחלקת התגבורת בלילה השני, להלן.

[2]. חישוב שעות ההליכה והמהירות של רפאל משובש, עד צוריף היה עליהם ללכת כ-20 ק"מ. לפי חשבונו היו מגיעים לגוש עציון בשעה 06.00 בעוד חושך, ראו להלן. 

[3]. המִסדר היה במגרש חצר בית-הספר האזורי אבן-העזר. עד לפני מספר שנים עדיין ניצבו במקום מבנים משרידי המושבה.

[4]. הם חנו בחניון האקליפטוסים ושמעו קילוח מי עינות דקלים המרוחק כמה מאות מטרים מהחניון.

[5]. שלוש פעמים העיד דוגן על הפרשה; עם הבאת הגוויות לכפר עציון ביום ז' בשבט תש"ח (18.1.1948) ובשני ביקוריו בארץ בניסן תשכ"ה (5.1965) ובשבט תש"ל (1.1970). דוגן הפגין זיכרון מדהים בדייקנותו וגילה עקביות רבה בתיאור הפרשה. עדותו נמצאה מדויקת ואמינה ביותר. 

[6]. מפקד המחלקה, דני מס, ניצב בפני דילמה דומה באחת הפעולות הקרביות עליהן פיקד, בהיותו מפקד בפלמ"ח, באיזור פתח תקווה. שם מנע ירי לעבר מאהל ממנו נשמע בכי תינוק.

[7]. דוגן מצא ליד הגופות כ-18 פתקים בכתב עברי. אולי הייתה זו עדות על רגעי חייהם האחרונים. הוא אסף אותם והעבירם לקצין משטרה בריטית. מאז נעלמו וכל המאמצים לאתרם עלו בתוהו